התיישבנו לארוחת ערב
childhood והם נכנסו, שלושה במדים.
ואנחנו החוורנו, לבנו הלם.
עיניהם אמרו עוד בטרם דיברו
ואנחנו ידענו.
שאלנו - מה קרה? והם: ירון.
ואנחנו קלטנו. קלטנו?

וצלצלנו לליאור
ויואל אמר: אוריק... ירון... וסע בזהירות.
ליאור ושרון ידעו והבינו.
וטל פרץ החוצה בסערה. כמה מפחיד
והמודיע יצא אחריו ואליו.
ומיכל זעקה: זה לא פייר!
ובבת אחת הכל כבר אחר.
לעזאזל כמה דלות המילים.

ונסענו להודיע להורים: סבתות וסבים.
ומה לומר? ואיך אפשר?
ובאתי עם חוה להורי וצלצלתי בדלת
והם פתחו בחיוך, בפנים מאירות.
ואמרתי.
ואמא הייתה אבודה,
ואבא, בדמעות ובחוסר אונים:
איבדתי בשואה אם ואח, ולא הכרתי דמעות
ו-רוני, אין קשה מזה ... ומה קורה לי? - אני בוכה?!...
וחזרנו הביתה רועדות, חבוקות,
והבית נשטף, בקרובים וחברים,
הלומים, בוכים, כואבים,
מחבקים, אוהבים
כולם...
מלבדך, רוניק.

אמא
אוגוסט 92

 

זה לא פייר
רע לי ומר
קרה לי משהו אכזר.
חסר לי משהו בלב
ואותי זה מאוד מאכזב.
זה היה דבר נחמד
ומאוד מיוחד.
כולם אותו אוהבים
ועכשיו עליו כולם חושבים.
זהו בעצם בן אדם
בן אדם יפה ומושלם.
זהו אח מאוד מיוחד
שאותי מאוד אהב.
הפרידה הייתה קשה
ומי שעשה את זה, שתהיה לו בושה.
ובקיצור אני רוצה לראות
את אחי חמדת האבות.

מאחותך האוהבת מכל,
מיכל
5.6.92

 

ירון כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב, ולא יודע להחליט אם לכתוב לך או עליך.
עכשיו חזרתי מהבריכה וכמעט כל הדרך אני חושב עליך ועל ניסוחים, ומה אני רוצה לכתוב.
מצד אחד אני רוצה לכתוב דברים שכולם ישמעו ויידעו שאני כתבתי, ומצד שני אני רוצה לכתוב דברים שרק אתה תדע.
יש המון דברים שרציתי לכתוב. עכשיו חנוכה. אמא, אבא ומיכל אצל חגית.
נראה לי שליאור ישן, כי הדלת של החדר שלו סגורה, ויש חושך, אבל אני לא בטוח. זה מקנה לי זמן לכתוב.
בחוץ יורד גשם קל. כשהלכתי וחשבתי עליך לא הרגשתי בכלל שיורד גשם. הייתי אדיש וכשנכנסתי לבניין הייתה בחדר מדרגות איזו משפחה, ולא יכולתי להתרכז, ושמתי לב שכולי רטוב, והידיים שלי כואבות מרוב קור.
כל פעם כשקר אני חושב על דברים כמו מסע אלונקה שהיה לך בצבא, כשמישהו כמעט קפא למוות על האלונקה, וטיפלת בו.
והיה לי מסע אלונקה לפני כמה ימים במסגרת חוג הכנה לצה"ל, וחלק מהמסע הייתי על אלונקה, וקפאתי מקור, ורציתי שיהיה לי כל כך קר, ושאתה תטפל בי.
אבל ידעתי שזה לא יכול לקרות. הרבה פעמים אני נזכר איך לפני שנתיים הייתי מגיע לפעמים אחה"צ לגימנסיה לשחק כדורגל, וראיתי אותך מתאמן בחוג של יובל, ונורא קינאתי בך.
כשאני חושב עליך צפים בי זיכרונות של החדר שלך, שעכשיו אני מכין בו לפעמים שיעורים, של תמונות שלך בכל מיני מקומות עם הרבה אנשים, של הארגז עם חפצים שלך מהצבא שקיבלנו כשחזרתי מאוסטריה, של תעודת ההצטיינות שלך בקורס הצלפים.
של בית הקברות והקבר שלך, של החברים שלך.
זיכרונות בהם אתה חי ונע כמו שהכרחת אותי לעזור לך להחדיר לעצמך עירוי, וכשחיברת לי עירויים.
עשיתי עכשיו הפסקה כדי לכוון קסטה, ולהקליט משפחת סימפסון. בכלל, סימפסון זה סיפור אחר, אני כל פעם רואה סימפסון וחושב עליך על איך שהיית חוזר מהצבא, וקודם כל (אם לא היית עייף מדי) רואה סימפסון, ואח"כ כל החברים שלך מתאספים אצלנו, ורואים את הפרק של השבוע האחרון ביחד.
בסימפסון יש הרבה דברים שמזכירים לי את עצמי, אבל אני חושב עליך, איך תגיב.
כשאני חושב עליך הרבה פעמים עולים לי פרצופים של חברים שלך.
כמעט תמיד איתן ראשון. לא יודע, הוא מסמל בשבילי את המשך ההומור שלך. טוב לא שלך, אבל אותו סגנון.
אני זוכר כשהייתי קטן, ואתה ואיתן, ובעיקר ארבלי הייתם מקללים אחד את השני "גנה", ושאלתי אותך מה זה, ולא רצית להגיד לי, ורק אחרי איזה חודש או יותר התברר לי מה זה.
אחרי איתן רצים הרבה פרצופים: ארבלי, טל נווה, אודי קדם, אורנה (שלא הכרתי עד שנהרגת) ועוד הרבה אנשים.
ארבלי נראה לי לא שלם אחרי שנהרגת, בכלל לכולם חסר משהו - אתה.
עכשיו התחילו לרדת לי דמעות והן מסנוורות, ומטשטשות לי את הדף. לפני שלושה ימים נסענו לאילת לאוכף המפורסם שבו ערן נהרג ואתה התמוטטת, ונהרגת. הלכנו במסלול שהסתבר לי שהיה "סוף" הניווט שלך, וגם הסוף שלך.
בעצם לא הסוף שלך, אלא סוף החיים שלך. אתה לא תיגמר אף פעם.
אני לא יודע אם אתה שומע או יודע מה אנחנו אומרים וחושבים עליך, אבל לי יש הרגשה שכן. כשהגענו לאוכף אבא קרא דברים שהוא כתב עליך שמאוד נגעו לכולנו, משהו שנשמע כמו שירים כאלה מדוקלמים של יום זיכרון, ואודי קרא בקושי (הוא בכה המון) משהו שהוא כתב עליך ועליו שאתם זוג, ושלא תיפרדו לעולם.
(עכשיו ליאור נכנס אז אני יודע שהוא לא ישן כל הזמן, וגם אבא הגיע, אז אני עושה הפסקה, ואני אמשיך יותר מאוחר היום או מחר).

טל
22.12.92

 

רוניק,

ירון של ימי הגמילה מהמוצץ, ימים בהם התקשית להירדם בלילות, ילד בן חמש שהחליט להפסיק למצוץ, ומנהל עם עצמו מאבק עיקש שלא להיות מכור, לא לוותר, לא להישבר, להיות עצמאי ומשוחרר מהתלות.
ירון של השבר ביד, שבר שנגרם במשחק במתקני פעילות בפארק קנדה באחד מאותם מפגשי החפ"ק המפורסמים שלנו.
ילד קטן עם יד מעוותת וכואבת, חיוור וחושק שפתיים בגבורה, מבלי להתלונן לפני הכניסה לחדר הניתוח. השבר שהדאיג אותך כל כך בשנים שאחר כך בשל העיוות הקל שנותר במרפק, ובשל החשש שמא יפגום בכושרך הקרבי, שיפריע לך להתקבל ליחידה המובחרת או לקורס טייס.
ירון החייל, המדדה על שני קביים ברגליים נפוחות ופצועות משברי הליכה לאחר גמר טירונות יחידה ומסע 120 ק"מ.
ושוב מה שמדאיג אותך הוא החשש שאולי בגלל השברים לא תוכל להמשיך במסלול. בעקשנות ובכוח רצון אין סופי, אתה חוזר ליחידה ללמוד ולהתכונן יחד עם כולם לניווטים, להיות עם החבר'ה מהצוות, ולו קצת, מן הצד בתרגילים ובמסעות.
היית מצחיקן מקצועי, אבל לא כמקצוע, אלא כתכונת אופי. ההומור הציני המבריק שפע ממך באופן טבעי. תמיד ידעת לראות את הדברים גם מן הצד הקל, המצחיק שלהם.
תמיד איבחנת ו"קלטת" אנשים, וידעת מה נקודת התורפה שלהם, איפה אפשר ללחוץ, איפה ניתן לעקוץ, אך גם איפה ניתן לתת כתף ולעזור. הצחוק, ההומור, הציניות, הקפיצה בראש היו רק פן אחד שלך.
במקביל היית תמיד רציני עד הסוף. תמיד דבק במטרה, תמיד אכפתי והישגי - בלימודים בבית הספר, ב"צופים", ובמסלול הצבאי. תמיד זה ששומר על הצדק החברתי בחוג החברים ובכיתה. בן טיפוחים אהוב, אך גם יריב עיקש של המורים והמחנכים. זה שאינו מוותר על קוצו של יוד, באם היה נדמה שנעשה עוול למישהו, שמשהו ביחסי האנוש לא הובן או לא בוצע כראוי. אתה היית עבורנו דוגמה ל"חיה חברתית" - חיה שנעה ופועלת בקבוצות. תמיד מוקף חברים, תמיד עוזר ונעזר, תמיד ב"יחד".
גם במסגרת המשפחה היית ה"סוציאלי" - מטפח קשר רגשי חזק עם ליאור, טל ומיכל, תמיד מגן ומנחם את זה שאבא/אמא כועסים עליו.
משתף אותנו בכל העובר עליך בלימודים, בבילויים, באימונים, אוהב את מיכל הקטנה אהבה אין סופית, אהבה חונקת אפילו לעיתים. מעריץ את ליאור - הגדול, חייל השריון שכבר "עשה את זה", וחונך ומחנך, בדרך כלל בלי הסכמתו, את טל.

אבא
2.5.93

 

... וחוש הריח המפותח שלך דרכו חווית הכול - אנשים, מאכלים, מקומות, חוש הריח שליווה אותך בכל כולל בביטויים שיצרת ו"הדבקת" בהם את כולנו -
"ריח עין גב" - ריח חריף של נענע ועשבי תיבול לתה שליווה אותך מאז הקיצים בהם בילינו עם ה"חבורה של שבח" בחניון בעין גב, הריח שלטענתך הציף את הקרוון שלנו, בו הוכנו כל ערב קנקני תה מתובל לחבורה כולה.
"ריח יוון" - ריח תבשילים מטוגנים ומבושלים בעגבניות ובשום, ריח דגים וים שליווה אותך מאז הטיול המשותף שלנו ליוון כשהיית בן 15.
והפסטות שאהבת - ספגטי, מקרוני, קנלוני, לזניה, טליטלי - כל השמות האיטלקיים האקזוטיים של הפסטה לסוגיה שאהבת לגלגל על הלשון, תרתי משמע.
אפשר היה לקנות אותך בפסטה כמו את עשיו בנזיד עדשים.
פסטה ברוטב בולונז, מילנז, פסטו, שום וחמאה, פטריות ושמנת ומה לא.
ואני זוכר את הסקרנות הטבעית שלך לכל העולם החדש שנפתח לפניך בגיל אחת-עשרה בטיול הראשון שלך לחו"ל - למצרים.
עולם של עתיקות, ארכיאולוגיה, אדריכלות, עולם של פולקלור מזרחי, עולם של מצרים ונובים, איים ופאלוקות ומוכרי גלויות ומזכרות.
ואני זוכר את טיסת הלילה ל"אבו סימבל" כשבנחיתה, מתוך עייפות וטשטוש, כמעט ירדת מהמטוס לפני שחיברו אליו את כבש המדרגות.
ואת הטיול ליוון וכל עלילותיו - את השיטוטים באתרי העתיקות שלמדת לאהוב, את הרחצות והצלילות בים האגאי הקפוא שמימיו שרצו קיפודי ים. את הארוחות במסעדות הקטנות לשפת הים, ובטברנות בצידי הדרכים - כל אחת ומאכליה העממיים הריחניים, כל אחת וההפתעות שצפנה בחובה. את הימים המופלאים בסנטוריני על הנופים המרהיבים ושקיעות השמש המדהימות שלו, שצבעו את הים בארגמן ובסגול, השקיעות שצחקת ממני כשהתרגשתי מהן, אבל שנטמעו בך כחוויה שדרבנה אותך לשוב ולחוות בטיול עם החבר'ה לפני הגיוס.
ואת הטיול המשפחתי ליוגוסלביה, בו היית כבר תייר ותיק, מנוסה ובוגר בן שבע-עשרה מצויד במצלמה ובעין רגישה שפיתחת לפרטי הנוף, לזוויות צילום ול"פריימים".
טיולים, חוויות משותפות שנקטעו ולא ישובו עוד.

אבא
7.7.93

 

ירון,

למה תמיד דוקא הטובים והאהובים נלקחים מין העולם אל עולם חדש בלי שעשו משהו רע.
מהיום הנוראי 28.5.92 נהיה לי פצע ענקי בלב, והוא לעולם לא יגליד.
אני חושבת עליך המון, בעצם כל הזמן. אני יכולה לראות אותך רק בסרט שהכנת עם חבריך, בתמונות, וכמובן בזיכרונות, במחשבה ובדמיון. אתה כל כך חסר לי.
למה דווקא לך? מה עשית? בסך הכול הלכת לניווט, הלכת להגן על המדינה, ומשם כבר לא חזרת, וגם לא תחזור. אם רק היית חוזר הייתי מאושרת, אך עכשיו אני עצובה מאוד, ואשאר כך לעולם, כי תמיד אזכור את כל הדברים שעברו עלינו ביחד. גם כשרבנו אלה היו מריבות מתוך אהבה, היית רוצה לנשק ולחבק אותי, אך מידי פעם סירבתי.
בשנה האחרונה נעשינו אחים קרובים מאוד, ובקושי רבנו, היינו משחקים ביחד, וצוחקים ביחד. אני זוכרת שיום אחד אבא צעק על איזה משהו שעשית, ואתה הלכת לחדרך, מיד רצתי אליך וחיבקתי ונישקתי אותך, והייתי עצובה איתך, עד שאמרת שלא אדאג, כי לא נעלבת.
והיו לנו שמות חיבה אחד לשני.
כל כך חבל שהזיכרונות והעבר עצמם לא יכולים להתגשם מחדש, היינו חוזרים לשחק ביחד, לצחוק ביחד, היית עוזר לי בשיעורים, וביחד היינו עושים כיף חיים.
אך אין מה לעשות - זהו הגורל, וצריך לנסות להתמודד איתו, למרות שזה מאוד מאוד מאוד קשה. איזה גורל אכזרי יש בעולם הזה בלי שום צדק ודין, בלי שום שיקולים.
הפרידה בינינו הייתה בלי כל הודעה מוקדמת, לפחות היינו נותנים אחד לשני חיבוקים ונישוקים. אך כלום.
אתה היית האח הכי הכי בעולם, ותישאר כך תמיד. כל כך צעיר וכבר איננו.
מדוע הגורל הוא כה אכזר?
מדוע?

אחותך האוהבת ותאהב לעולם,
מיכל
1993

 

ירון,

כשאני יושבת מול הקבר שלך אני חושבת, ומנסה כל הזמן להבין:
למה זה קרה?
איך זה קרה?
ומי אשם?
אני לא מצליחה לקלוט למה זה היה צריך לקרות לך, למה?
אתה, אונדי, רצית להציל את ערן ואז קיבלת מכת חום, ונהרגת.
אני כל כך גאה בך, חבל שאתה לא יכול להיות שוב איתנו.

ירון,
עכשיו חלק גדול מחבריך משתחררים,
ואני חושבת לעצמי מה היית עושה אם היית חי.
אולי היית עובד?
אולי היית טס לטיול עם איתן ורפי?
ואולי...ואולי...ואולי...
אך אתה לא חי יותר. קשה לקלוט וזה עצוב מאוד.

ירון,
כשאני בבית הקברות אני רואה את כל הקברים, ויש אווירה של מוות,
הרגשה של סוף החיים.
אבל מצד שני רואים את כל הפרחים והצמחים והעצים,
שהם כל כך חיים.
הלוואי ויכולת להיות כמותם.

ירון,
החברים שלך כבר גדלו, והם ממשיכים בחייהם.
כולנו גדלנו, ואני חושבת לעצמי:
מצד אחד אתה נשארת מאחור בגיל תשע-עשרה,
ומצד שני אתה כאן איתנו, עם כולנו - בזיכרונות.

ירון,
אם רק יכולת שוב להיות איתנו... אם...

אוהבת,
מיכל

18.3.95

 

בגן השיש יש עלם חדש
פנים תמימות לו,
והוא מושיט אלי את ידו
דרך הארון האטום,
דרך האדמה השקטה,
דרך המצבה הקשה.

ואני רואה את מבטו
והוא צוחק אלי ומנחם אותי
והעלם הזה - הוא אחי.

טל

אפריל 1994

נכתב בעת מסע בפולין
ונקרא בערב יום הזיכרון
ליד מצבת הגבורה בוורשה.

 

רוניק,

שבע בבוקר. שפת הים. מלגה, ספרד.
ירח כתום ענק. השמש טרם יצאה.
אני הולכת יחפה, מרגישה את החול,
נושמת את הים, הירח, השקט ובולעת הכול.
נלהבת מהצדפים והקונכיות
ואוספת למיכל.
וזיכרונות משפת ים אחרת, מחוף הים שלנו
מציפים, מלטפים, מנשקים ומכים.
נזכרת בימים רחוקים וכל כך קרובים:
שלושה זאטוטים חופרים ארמונות בחול
אוריק - שקט, יסודי, מעשי. "המשקפופר" שלנו
טליק - כספית שובבה עטורה תלתלי זהב, "טלטלון".
רוניק - פרצופון מנומש בקסקט הסגול שמצחייתו תמיד
שמוטה לאחור באורח כל כך קונדסי. משוח בשכבות הגנה.
"לבנין הכרוב" כינינו אותך, "הפולני" שלנו
וליאור ואתה מתיזים על טל והוא מחייך,
וליאור ואתה משפריצים בגדול - והוא צוחק,
ואתה ממלא דלי מים ושופך - והוא צועק.
לזה חיכיתם, ושניכם מרוצים.
וטל משיב מלחמה שערה וכולם מבסוטים.
ואני בוכה וצוחקת, ואני מגבירה צעדים אחוזת בולמוס להתקשר עם
הזיכרונות, להתחבר. כואבת... כואבת...
וליאור, אתה ואני במורד רחוב עזה דוהרים בריצת תחרות, ואישה אחת
נוזפת בי בחלחלה: "מזל שאמם לא רואה, איזה חוסר בגרות".
...וצעדים ראשונים לעצמאות
יד ביד הולכים לגן שני זאטוטים, ליאור ואתה,
שותפים למשחק, לקטטות, להמצאות, לאחריות, לצמיחה.
מבטלים בהדרגה את זימון הבייביסיטר כשאנו יוצאים לבלות,
ושניכם שומרים זה על זה. קצת פוחדים, והרבה גאים.
בבוקר מוצאים מתחת לכר הפתעות "לגו" או "פליימוביל"
ומשחקים בהתלהבות שעות ארוכות
וכבר כדאי גם להישאר לבד בלילות.

רוניק, מיזוג של רצינות ושובבות, תבונה וממזרות, חוכמה ופיקחות.
זוכרת את כרמלה, המחנכת בכיתה ב', מספרת איך אתה פותר תרגילים על הלוח בחשיבה בהירה, וביד בטוחה, ואיך דרכך חזרה לספסל, ליד מתי הג'ינג'י, מלווה תמיד באיזה סקנדל: מושך צמה כבדרך אגב, או גורם לפרץ צחוק כיתתי על בדיחה שהשחלת.
ואתה וליאור בתקופת המקרונים והאטריות. זללתם אותן בכמויות אדירות. בלעדיהן שום ארוחה לא נחשבה. זו גם תקופת התחרות והקנאה. אני גודשת את הצלחות, ועוד לפני שאני מסיימת תוך שניות עיניכם פוזלות איש לצלחת אחיו. וכמעט במקהלה: "למה המנה שלו יותר גדולה?" ובמשפחה הצמדנו אליך כינוי חדש "קיפוחוני". כינוי שנדד לסירוגין בין שניכם, והודבק כמובן בהמשך גם לטל אחיכם.
ומיכל נולדה. ואתה הופך מ"בינוני" ל"בינוני א", וטל הקטן -ל"בינוני ב". ובמשך שנים אחר כך ה"אי" וה"די", וה"תגידו לו" של מיכל בתגובה לחיבוקיך העזים, למעיכות או לסתם הצקות. אך בשום פנים ואופן לא הסכימה להתרחק ממך, כי למה לוותר על תשומת הלב, הפינוקים, הסיפורים והמתיחות. כך גם טל - כועס, נאבק ולוחם על זכויותיו, אבל בשום פנים ואופן לא מוכן להפסיד את הקסם שבחיכוך איתך. והניסיון המתמיד שלו לחשוף פשרם של סודות, ולהיות שותף של צחוקים שעלו מחדרך הגדוש חברים.
ואייל - הסוציאלי שבחבורה, לא הסכים לשתף פעולה במשך שנים - לא פסק מלנסות להגן על הקטנים, ומלשכנע אותך לשים מעצורים.
ובארוחות המשפחתיות בשבתות ובחגים אצל סבתא רחל וסבא זאב לקראת שתיית הקפה בתום הארוחה, כולכם, כל הנכדים, בפרץ אדיר של אנרגיה שועטים לגינה עמוסי תוכניות פעולה, ובבת אחת שוככת הסערה, אנחנו נושמים לרווחה - סוף סוף ניתן להתפנות לשיחה של הגדולים. ושם למטה - חבורות סודיות, תחרויות ובניית מתקנים. ועידן ה"סקייט-בורד", וטיפוס על עץ התות, וממלאים כלים ולמי אכפת הכתמים. כמה אני מתגעגעת להמולה ההיא, ולאותן הסערות.
ועם סבתא רחל וסבא זאב להתגלץ' בגינה, להתכונן לבחינות, לנסוע לטיולים, לשחק מחבואים, ולזלול ממתקים.
ואצל סבא אריה וסבתא רינה בחופשות - להשקות ולקטוף פירות ישר מהעץ, ולהכין אטריות תוצרת בית, ולקנות ב"אנג'ל" עוגות טריות מעלות ניחוח. ואתה כבר בשמינית וסביב השולחן של סבא וסבתא מחליפים חוויות בענייני צופים ומורים, בנים ובנות. אתה וליאור ויואב "השכבה הבוגרת" של הנכדים, מדסקסים תוכניות לימודים ובחינות, ועורכים השוואות. ואתה צוחק ומצחיק, ומרתק את כולנו בסיפורים מלשכת הגיוס ומבחני הטייס, ובאיזו עין חדה אתה תופס את האחרים ואותך, ומספר באופן כל כך ציורי ומוחשי, ונוסך משמעות בכל פרט. ואין סוף טלפונים אל ומחברים בענייני שיעורים, להשוואת תשובות במבחנים, לתכנון בילויים, לארגן את המחסן בצופים, ולהכין ציוד לטיול חניכים.
ולפני עבודות הגמר, הנסיעות בשבתות עם אבא לערים עתיקות להמחיש, להתרשם, לבדוק, למקם ולצלם. ושניכם חוזרים כל כך מאושרים מה"ביחד", מהארוחה במסעדה, מהפטפוט בנסיעה, ומההזדמנות שלך לתרגל נהיגה.
והתקופה בה הכנסת כמויות מזון אדירות לפה, אך נשארת רזה, ושום מזון לא נחשב ל"מנה" כלשונך, בוודאי לא פרי או סלט, ככל שיהיה מתוחכם, אם לא נכלל בו בשר למיניו ותוספות כבדות מסוג תפוחי אדמה ואטריות. ובלי בושה דרשת גם גיוון ושינוי. ואז כמתנת יום הולדת, קנית לי סינר עליו הדפסת כיתוב "מזל טוב, והגיע הזמן להתחיל לבשל משהו אחר". והשבת בה הסתובבת חסר מנוחה על שהגעת ביום שישי מאוחר לחופשה, ולא הספקת לקנות לעמית וייס מתנה ליום ההולדת. ואיך אפשר, ואתה מוכרח. ולא הועילו כל ניסיונותיי לשכנע אותך שהעיקר לחגוג, ומתנה אפשר לדחות. הראש שלך טחן וביקשת שמיד עם צאת השבת אקפוץ איתך העירה, ובכלל לא משנה העובדה שהחנויות סגורות, והעיר "יבשה". ולא ויתרת עד שמצאת לאחר סריקה מקיפה באחד מבתי הקפה עוגת קרם מהסוג שעמית אוהב - תחליף נסבל למתנה.
יום הגיוס בבית החייל. אתה ואיתן בתספורת קצרה מהוקצעת.
כשמחלפות שערו הבהיר והגולש של איתן הושארו יומיים קודם לכן אצל הספר שלך. המחלפות שהיוו חלק בולט בהווי שלכם במשך כל תקופת התיכון ובטיול ביוון. שניכם מראשוני המתגייסים במחזור עטופים בחברים, שמחים ונרגשים.
ואנחנו נרגשים, גאים ומתוחים, והמולה, צחוקים וחיבוקים. ורותי, אמא של איתן, זו שתמיד צוחקת, בוכה: "לך שגדלת פה בארץ כל זה מובן מאליו, לי שגדלתי בארה"ב החוויה הזו כל כך חזקה. החברים, הקרבה, האהבה, השמחה, ה"ביחד" הזה הנכונות וההתלהבות לתת ולתרום לאחרים עלי זה עובד כל פעם ב"גדול". והיא בוכה, ואני מתרגשת, ומבעד לדמעות שעולות גם אצלי אני רואה אתכם עולזים בתוך ערימת חברים.
בבוקר במלגה אני רצה במים, מהדקת את הצדפים ללבי, מרגישה כל כך קרובה. להחזיק בזיכרונות. לשמור. לא לאבד.
ואתה בקורס חובשים. ואנחנו מבקרים בשבתות עם הצידניות, ואתה נלהב לספר, ולשתף. ובערבי שישי בנישה שבין משפחה לבילוי, מתכונן לבחינות עם כמה חבר'ה מהקורס בפונדק בעין כרם, שילוב של כיף ולמידה.
ובשבתות אתה מחפש מתנדבים לתרגול עירויים, חבישות וקביעות, וישנם משתתפים קבועים: טל שנענה בלי היסוס, וכל כך מרוצה וגאה. ואייל שעדיין אינו מגויס, ומרגיש מנוון ומיואש ושש לכל פעילות, ובמיוחד אם יש בה ריח צבא, אייל שגם הוא שובץ אחר כך בקורס חובשים, הקורס שבמהלכו הודיעו לו שאתה אינך עוד.
ובמסדר סיום הקורס הושמע "שיר החובש" שהרעיד את הלב, ועורר אצלנו צביטה ותמיהה: האם הוא מתאים כשיר פרידה מהקורס, וכמסר לתחילת מילוי תפקיד ביחידה. ומיכל היחידה מכולנו שהעזה לומר "איזה שיר עצוב ביום כזה שמח, למה?" והיא לא ידעה, ואיש לא ידע, שאתה, ירון שלנו, תמות במהלך הגשת עזרה, ולא במלחמה, וכשכן הייתה דרך אחרת. אתה, החובש, נפלת עקב פעילות בניגוד להוראות, ודווקא בתחום הרפואי.
והביקור בשבת בוינגייט בסדרה, ואיך תרגלת אותנו, ו"שחזרת" איתנו בקצב משפחתי שם בחולות את המסלול המכונה אצלכם "אסון טבע". אחר כך תמו הביקורים, כי מיקום היחידה סודי.
וכיום כמה סוריאליסטי, החיסיון הופר ונעשינו יודעי דבר, מכירים את הלשכה, מגורי הצוות, החדר שלך, המיטה בה ישנת, תרמיל החובשים שלך, ואיך לא - את חדר הזיכרון.
ואני כל כך מתגעגעת אל הזמנים ההם ואליך, הילד עם השובבות הנצחית, הילד שגדל לנער חם ופתוח ומתמרד, ונבון ורגיש ואוהב. וליצן ומצחיקן ואחראי וממציאן ושקול וחלמן ורגזן וחבקן.
אל הנער שהתבגר, ובלע את החיים, והם בלעו אותך.
וכל כך רוצה את ארבעתכם איתי לחבק, לנשק, להרגיש קרוב. לאחוז.
ועוד ועוד תמונות, מגעים, קולות.
והדמעות זולגות,
ואני זועקת וקולי נעלם
במלגה אל תוך הים.
רוניק - תינוק. ילד. נער. חייל.
רוניק חלל. די!

אמא
יוני 94

 

ירון - אני אוהב אותך - אחי

ישבתי היום שעה וחצי בחדר עיון, והתבוננתי בלוח הזיכרון, וקראתי את הספר של יגאל וילק, וכל הזמן חשבתי רק על ירון, ועל איך שמה שאני קורא בספר על יגאל מספר גם על ירון.
אני רוצה שאנשים יקשיבו למחשבות שלי, כי לדבר אני לא יכול, יש לי המון פלשבקים ומחשבות כמו למשל כשהודיעו לנו שירון נהרג.
אני לא אשכח את היום הזה. זה היה יום חמישי, הייתי כל הצהריים עם עמית אדלר, ישבנו מתחת לגבעת מרדכי, ואז נפרדתי ממנו. אני כבר לא זוכר על מה דיברנו.
הגעתי הביתה וישבנו לאכול. פתאום הייתה דפיקה בדלת, דבר שהיה שגרתי למדי, אבל הרגשתי פתאום שמשהו לא בסדר, וראיתי את זה גם על הפנים של ההורים שלי.
כשנכנסו המודיעים במדי הצבא כולנו הפסקנו לאכול, אני לא הצלחתי לבלוע את מה שהיה לי בפה.
הם נכנסו ואמרו: "שלום, זו משפחת בר-דור? זה בקשר לירון".
ואז אמא ואבא כבר הבינו, והתחילו לבכות. גם מיכל בכתה. אני ישבתי וקיוויתי שהוא נפצע או משהו כזה, כמו אחרי המסע של ה-120 ק"מ כשביקרנו אותו במרפאה בתל-השומר.
ואז הם המשיכו ואמרו "הוא נספה בתאונת אימונים".
לא ידעתי מה זה אומר, אבל תיארתי לעצמי מטוס מתרסק, וירון עולה בלהבות.
אמא ואבא ומיכל נשברו ובכו, אני רצתי ונפלתי על הרצפה בבכי. לא האמנתי. הדבר הראשון שחשבתי היה איך זה שהוא ולא אני, אחר כך הלכתי לחדר, לקחתי את הגיטרה והתחלתי לנגן. אני לא חושב שאי פעם יצא לי קטע מושלם כל כך. דמיינתי שזו הייתה סתם הודעה, שבסדר - הודיעו, נגמר. הכול חוזר לקדמותו, ומחר ירון חוזר לשבת. אבא נכנס לחדר, ורצה שאני אבוא לסלון.
אמרתי שעוד מעט.
הוא יצא ואני יצאתי כמה שניות אחריו. הגעתי לסלון וליאור ושרון כבר היו שם. ליאור אמר שברגע שאבא אמר: "בוא הביתה קרה משהו לירון" הוא כבר ידע, ואמא פחדה שהוא ינהג לבד במצב כזה. כולם רצו לחבק אותי, ואת כולם, ושנהיה יחד כולם. אבל אני לא יכולתי. רציתי להיות לבד. ירדתי למטה, ואחד המודיעים ירד איתי, הייתי עם נעלי ספורט ובעטתי בבקבוק, והוא נשבר מהבעיטה. לא הרגשתי את הכאב עד למחרת בבוקר.
כל הלילה לא ישנתי, וגם לא כל כך כל אותו שבוע. מתי שהייתי מתעורר אמא ואבא כבר היו ערים, בכינו שבוע בלי סוף. אני זוכר ביום שישי בבוקר לפני הלוויה ירדתי עם עמית וייס למטרה, ופתאום ראיתי איזה כתובת על המדרכה עמית וירון, ואז הוא נשבר והתחיל לבכות ולחבק אותי. נזכרתי איך היינו יורדים עם נפצים ועושים שטויות. עמית סיפר לי איך הוא וירון היו יורדים לגן הבוטני דגים את "המובחרים" שבדגים, ומפוצצים אותם ומתעללים בהם.
בהלוויה לא היה לי אכפת מכלום, הלכתי אחרי האוטו הצבאי עם הארון בפנים, ובכיתי ירון ירון. וראיתי במבט של החיילים באוטו את חוסר האונים, ואת המבוכה.
אחר כך לא רציתי לחבוש כיפה, אבל אני חושב שהייתי עם כיפה. בכל זאת זה היה מוזר איך אפשר לחבוש כיפה בדיוק כשאלוהים שאף פעם לא האמנתי בו עוזב אותך, וקורע לך את הלב. הרגשתי ממש קריעה, לא כמו חתך עם סכין חד, אלא כאילו משהו בוצע לי את הלב כמו שבוצעים חלה או לחם.
אחר כך לא רציתי לצאת לאוסטריה, אבל נסעתי בכל זאת. היינו שם במחנה השמדה, והיה טקס ובכיתי, והדבר שהיה הכי חשוב לי שיידעו וגם אמרתי ללוינר שאני בוכה בעיקר בגלל ירון, ולא בגלל השואה.
מאז לא בכיתי בגלל שום דבר חוץ מאשר בגלל ירון.
כל לילה לפני שאני נרדם אני חושב על ירון, ועל התמונות שלו, ועל איך שאולי הוא יגיע באיזה יום שישי הביתה, ויגיד שזה הכול היה כדי להסתיר איזה מבצע סודי שלו שאף אחד לא יודע עליו.
מכל מי שאני מכיר תמיד אהבתי יותר את ירון, יותר מהמשפחה, יותר מהחברים, יותר מאת עצמי אפילו. כשהייתי יושב עם אייל ועמיר או עם חברים אחרים, והיינו צוחקים על משפחות שלנו ושל אחרים, אני אף פעם לא הייתי נותן לפגוע בירון, ואפילו הייתי הולך איתם מכות על זה. תמיד חשבתי על המצב שבו ירון ימות. לא יודע למה, אבל היה ברור לי שאני רק אחכה לרגע שמישהו יגיד עליו משהו רע, ואז אני ארביץ לו עד שהוא ימות או יפצע ברצינות.
לאן שאני הולך אני חושב על ירון, ויש לי דברים שלו איתי. בכל פעם שאני קורא למישהו "אחי" יש לי צביטה בלב. כל דבר שאני אומר או עושה שמזכיר את ירון אבא מתחיל לבכות ואני איתו.
החיים שלי לא יהיו כבר רגילים, ומי שלא עבר חוויה דומה לא יבין. אני חושב שאפילו אמא ואבא לא רואים את זה מנקודת המבט שלי. אני לפעמים עם חברים רואים טלוויזיה או נמצאים באיזה טיול או בדיסקוטקים כשאני יושב בצד, ואז אני חושב על ירון, מזיל דמעה, נושם נשימה ארוכה קטועה כזו, ומנסה להתעשת. אני חושב שבלי החברים שלי לא הייתי עובר את זה כמו שעברתי את זה. את החברים שלי אני לא אשכח בחיים.

ואת ירון אני לא אשכח גם אחרי מותי.
ירון - אני אוהב אותך - אחי.

טל

15.7.94

 

רוני,

חבריך ליחידה באו מיד אחרי הלוויה לביתכם לנחם אבלים. הם חזרו ובאו למחרת היום, והם ממשיכים לבוא עד עצם כתיבת שורות אלה.
הסתכלתי בפניהם של חבריך לנשק. חשבתי שאראה פרצופים קשוחים, נוקשים שאומנו והוכשרו לבצע פעולות נועזות, אך מה שראיתי היו פרצופים של בחורים אומנם חסונים, אך מלאי חן נעורים שרוך, תום ונועם נסוכים עליהם. לא אחטא בשפתי ולא תהיה זאת מליצה באם אגדירם - מלח הארץ, הטובים שבטובים.
מחומר זה קורצת גם אתה רוני. בחרת לשרת בצבא "בראש גדול". גדול מאוד. וזאת ללא כוונה להפוך את שירותך הצבאי למשימת חיים.
גמרת את השלב הראשון בחייך - את הלימודים בתיכון - בגדול, ולקחת את השלב השני בגדול. היית משוכנע שמקומך בפסגה. כואב מאוד שלא התאפשר לך להמשיך את שלב החיים הבא, להעמיד אתגרים ולבצע אותם. זאת גם הרוח שספגת בבית בו גדלת והתחנכת - לתת את המירב. חוננת בפוטנציאל גבוה, וברצון ויכולת להוציאו לפועל.
שמור איתי המכתב מהמחנכת שלך ששלחה לך לאחר שיעור חברה שהעברת בכיתה ה', ואני מצטט: "התפעלתי מן הישירות שבביטוי, מהביטחון, מיכולת ההתמודדות, מהצורה המחייכת בה הצגת את הדברים. יש מזל לכיתה בה נמצא ילד כמוך".
במהלך ה"שבעה" בביקורי תנחומים ציינו מורותיך, כל אחת בדרכה ובסגנונה את הישגיך הגבוהים בלימודים, ואת הבולטות שלך בחיי החברה בבית הספר. חלקן הדגישו את חלקך בחשיבה רעיונית ויוזמות לגיבוש תוכניות ופרויקטים כיתתיים ושכבתיים.
כאשר אני עוצם את עיניי אני רואה אותך לפניי, אני רואה את עלם החמודות בהיר העיניים בהיר המחשבה, מחייך קמעה, מישיר מבט. הנער מהיר הלשון, הקורא את מחשבותיך, מגיב קצרות ועניינית.
כדברי מיכל הקטנה:
"אתה אח חכם
אח מושלם.
כאשר אתה בא מהצבא
מאוד מאוד כיף איתך".
ותהא תמונה זו נחמה פורתא לכולנו.

סבא זאב

 

רוני,

כמה מילים אליך ועליך,
בלילה בהיכנסי למיטה וטרם אתכסה, אני מרים את עיניי לתמונה התלויה על הקיר מולי, תמונת ילדיי בילדותם ותמונת נכדיי. כל ילד עם חיוך על פניו, כל ילד הוא עולם ומלואו. ואני מתכסה בשמיכה, ועוצם את עיניי, וחיוך על פניי. מזה שנה, מאז נוספה תמונה שלישית על הקיר, תמונתך ירון, השתנה במקצת הרגל זה. מבלי משים כאשר עובר מבטי על פניהם המחייכים של הילדים, הוא נעצר בך ומיד עובר אל התמונה החדשה שנוספה - תמונתך המוגדלת.
אני עוצר את מבטי על העלם עם החיוך הקל, שבעבר ניראה כה שובבי, וכיום עצוב, מישיר מבט, ותמונות עברך עוברות נגד עיני, רוני: הנה אתה תינוק ופניך שובבים, ואתה ילד בעגלה בגינה שעל יד ביתנו, ועיניך תרות סביבך. והנה אתה ילד מתרוצץ, תעלוליך הפרחחיים חדשים לבקרים. ואתה עם אחיך, מחבק ומנשק את מיכלי הקטנה, והיא מתרפקת עליך, ואתה איתנו ואני מצטט: "לא נכון, מחר לא יום סבת (שבת), מחר יום סיסי (שישי) סבא, אל תתחכם איתי". אתה מזמין אותי להרצות בכיתתך. אתה מגיח מידי פעם עם חברים הישר מבית הספר להסב איתנו לארוחת צהריים.
גדלת והפכת לנער, והנה אנחנו בחורשה ביום העצמאות, ואתה ממציא משחקים לבני דודך - לגדולים ולקטנים. אתה משיב תשובות ענייניות, קולעות, שנונות. רוני הפרפקציוניסט מביא זוג פמוטי עץ שהוכנו בשיעורי מלאכה, מתנה לסבתא, והם מלאכות מחשבת. גדלת ואתה עלם, בבחינות בגרות במקצועות הריאליים, 5 יחידות, ציוניך מעולים. עבודת גמר בהיסטוריה מקנה לך פרס ארצי. הנה זה רק נגמר וכבר שלב חדש - אתגר חדש: העלאת הכושר הגופני על מנת להתקבל ליחידה מובחרת.
אתה במדים. עומד במשימות הקשות. אתה מגיח אלינו אי מזה (בין הצופים לבין החבר'ה), ומתישהו (בין ערב ולילה) להראות את עצמך, ולהגיד "שלום, מה שלומכם?" אני מתכסה בשמיכה, עוצם את עיניי בדמדומים בין נים ולא נים, תוך ולא תוך, אתה מסתכל עלי בחיוך עצוב מבט, שהוא מיזוג של שנינות ותום, ופרחחות עם גוון ממזרי.
כזה אתה וכזה תישאר.

סבא זאב
יוני 93

 

ירוני,

כבר שנתיים חלפו מאז שהלכת מאיתנו.
רק שנתיים?!
נצח.
ומאז שאינך -
כל שעה של שירים עבריים ברדיו, "השירים שאהבנו", היא שעה של התייחדות איתך.
כל שקיעה אדומה, כל שעת דמדומים אפלולית מעוררת עצב עמוק ומחלחל.
כל נסיעה לבד בדרכים באוטו הממוזג אטום החלונות היא זעקה אחת ארוכה הנבלעת ברעש הכביש - ירון ירון.
כל גשם בחורף מזכיר שוב ושוב שאיכשהו השארנו אותך שם בחוץ, וקר שם בחוץ, ורטוב.
כל קבוצת טירוני צנחנים העוברים בבוקר מול המשרד אפוסי כוחות בסיום מסע הכומתה מחזירה אחורה אל סיפורי המסלול שלך - המסעות, הניווטים ושברי ההליכה.
כל הודעה ברדיו על חייל שנפל בהיתקלות או בתאונת אימונים מחסירה פעימה בלב, ויודעים שהנה עוד שוסי"ם (שותפי סוד) נוספו למעגל.

עשרות דברים קטנים ברחוב מזכירים אותך בכאב חד:
בטלדרס של ילד, כזה בדיוק כמו שקנינו לך פעם... מזמן...
מנגינה של להיט שאהבת...
מדים וכומתה אדומה שמוטה על הכתף...
עורף של נער קצוץ זיפים... אף מנומש...
גומייה שחורה - חוסם עורקים - המשתלשל מכיס הדגמ"ח בגאווה מקצועית של חובש קרבי...
ריחות מאכלים בעיקר פסטה... פסטה שכה אהבת - ספגטי, מקרוני, לזניה...

הפגישות השבועיות בקבוצת ההורים השכולים בהן לומדים כל פעם מחדש ש"צרת רבים" אינה נחמה כלל, ובהן עורכים היכרות מעמיקה והולכת עם הילדים האחרים שאינם, ועם הכאב, והגעגועים והרגשת החסר שאינם פוסקים.
הפגישות המשפחתיות בחגים, בימי הולדת... פגישות בלתי אפשריות כמעט מבחינה רגשית המקצינות את הידיעה ששום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה, שהחלל שנפער במותך רק הולך וגדל, ושהתא המשפחתי הקטן שלנו כבר לא יהיה שלם לעולם.
הפגישות השבועיות מחממות-הלב, בימי שישי עם החברים שלך, פגישות שהם "במקום" שלא היו מתרחשות לעולם לולא הלכת... פגישות שמחברות אותנו שוב ושוב אליך, ואל מה שהיית יכול להיות ולחוות. פגישות הממחישות לנו שאת החוויות האלה, חוויות ההתבגרות המופלאה והצמיחה העוברות עליהם, כבר לא תחווה לעולם.

וממשיכים הלאה, מתעוררים כל בוקר מול החיוך שלך בצילום הצבעוני שעל הקיר אל הידיעה שאינך, שהחיוך נותר לנו רק בצילום. יום אחרי יום, חודש אחרי חודש... והחיים נמשכים - כל כך בלעדיך... כל כך איתך.

אבא
מאי 94 (ליום השנה השני למותו)

 

...אתאר בקצרה אירוע מסוים המשקף את אישיותו של ירון.
צריכים היינו לארח בביתנו, לשבת אחת, בן ידידים מיוהנסבורג. נער בן שש-עשרה שעשה בארץ שבועות מספר. אנו ובנינו הננו מבוגרים מאוד מבחינתו והנכדים עודם קטנים מידי. הזמנו איפא את ירון מבני משפחתנו הרחבה שהיה בשנה, שתיים מבוגר מאורחנו, לסעוד עימנו, ולבלות יחד עם אורחנו הצעיר. כדרכו, נענה ירון מיד לאתגר החדש ולמשימת הסברת הפנים לתייר.

עברית נלמדת בבתי הספר היהודיים בדרום אפריקה, כשם שאנגלית נלמדת בבתי ספר בארץ, אך שיחת אורחנו הצעירים לא יכלה לקלוח בחופשיות. קושי עמוק יותר היוו הבדלי התרבות בין הנוער היהודי בדרום אפריקה לבין הנוער בארץ.

לכן היה מדהים לצפות בתהליך ההתקרבות בין הנערים. ירון דילג בקלילות ובהרף עין על מחסומי הלשון, ההבדלים התרבותיים ופער הגילים בינו לבין האורח. בחן רב ובטבעיות יצר קשר ידידותי מיידי עם הזר כאילו הייתה זו מיומנותו מאז ומעולם. פתיחותו, הבנתו האינטואיטיבית את זולתו, ויכולתו לתקשר עם כל אדם בלטו מאוד. בתום הארוחה הזמין ירון את חברו החדש להצטרף אליו בבילוי משותף עם החבר'ה שלו. לא יכולנו למצוא בן זוג טוב יותר לאורחנו שחזר נלהב, ומלא רשמים מן המפגש עם ירון וחבריו.

מות ירון הותיר "חור שחור" בנשמת בני המשפחה שאינם מסוגלים להתגבר על כאבם, אך אבידתו גדולה לא רק להם. בוזבזה יכולת רבת ערך הרבה מעבר לחוג המשפחה ולחברים המקורבים.

דוד אריאל
מאי 95

 

החדר שלך

החדר שלך רוניק!
חדר בלי ילד, בלי בן.
החדר שכולו שלך, כולו אתה, ואינך.
כמה קשה לנקות חדר שלא מתלכלך
כמה קשה שלא צריך, ואי אפשר עוד לנסות לאתר גרב שנעלמה,
או מחברת שנדחקה מתחת למיטה, או חלילה כומתה חסרה.
ואני שוטפת, מאבקת וה"לפני" וה"אחרי" - צועק.
ומתוספות תמונות שאבא ממסגר ותולה
כולן - מ"לפני".
הן צבעוניות. שמחות. מלבד האחרונה. שלוש שעות "לפני", בה מבטך עייף, תשוש, כל כך שונה.
והתווספו גם:
כתובות ותעודות מקורס חובשים וקורס צלפים,
ותעודה על העלאה אומללה בדרגה,
ואלבום עם כתבות שהתפרסמו בעיתונים ששואלות למה ואיך.
וארגז חפצים אישיים שהמפקד וחבריך לצוות
צבעו בתכלת - ולבן, ובמרכז "ירון", ובתוכו: כומתה, מדים,
השעון שהמשיך לפעום עוד שנה "אחרי". מפות הניווט, מימייה, סכין-קומנדו, נעלי התעמלות. כובע כחול. קרם שיזוף, משקפי שמש. כל מה שלבשת. כל מה שנגעת בו ונגע בך בצבא "לפני". וכל אחד מאיתנו פותח ומתבונן, גומע, נוגע, מחזיק, מחבק, זוכר, בוכה.
ליד מיטתך נעלי הצנחנים המאובקות. לשון פעורה. שרוכים שנחתכו, נגזרו, כשטיפלו בך וניסו עוד ועוד, אולי... אולי... והן זועקות. ולא מצחצחים כדי לשמור את המגע והריח הכי שאפשר. המיטה שלך מיותמת, ועכשיו תמיד מסודרת. ואין עוד צורך, יכולת וזכות להעיר אותך בבקרים ולשמוע, בעיקר מתקופת התיכון, את ה - "מה פתאום" ו"עוד דקה" ו"אמא, הגזמת", ו"השעון שלכם וודאי ממהר", ולפעמים גם "אמא הגזמת, בכלל לא בוקר עכשיו".
חדר שאין בו יותר לחשושים וצחוקים. בלי זלילות ובלי מתח בלימוד לקראת בחינות. ואין עוד מוסיקה שבוקעת מהחדר. רוק שקט ורוק רועש. כמה אני מתגעגעת ל - "רוניק, אנא הנמך את הווליום".
ודגמי הטנקים והמטוסים שהרכבת בהמון השקעה של זמן, סבלנות וכסף שהרווחת וחסכת. כלים גדולים בעלי עוצמה שניבנו מחלקים קטנים ושבירים. שילוב שכל כך אופייני לך: רגישות, עדינות, סבלנות. מול ובצד כוח, חוזק ונחישות. אז - לא אפשרת לי בשום פנים להסיר מהם אבק שמא אפגע בהם. היום - אתה לא מעיר ולא מזהיר. טל שומר במקומך ובשבילך. וחוזר ואומר ש"ירון תמיד אמר שבחדר שלו לא נוגעים ואסור להזיז דבר".
והג'ינס בארון נקיים. סדורים. ומזכירים - איך אמרת לי שגזרת מכנסי הג'ינס שלי "רחוקה מלהיות לבישה", והסברת לי איך "ג'ינס נורמאליים" אמורים להיראות. וכדי להיות בטוח שלא אפספס הדרכת אותי מה והיכן קונים. והיית מבסוט וביטאת ממש הנאה ש"עכשיו יש לי אמא עם צורה".
בן שלי שאי אפשר לצחוק איתך, לדסקס איתך. לדבר אליך. לכועס עליך. לדאוג לך. להכין לך. לפנק אותך. לייעץ לך. להתגאות בך. ללמוד אותך. ללמוד ממך. לכבס לך. להפתיע אותך. לנדנד לך.
רוניק.

אמא
אפריל 95

 

כמה זיכרונות מירון בעיקר מתקופת הילדות, מאותם סיפורונים שאני מעלה מידי פעם במפגשים משפחתיים.
בליל הסדר הראשון אחרי מלחמת יום כיפורים אפריל 1974 ירון היה כבן שנה, בקושי התחיל לזחול. היינו כולנו בדירת קושניר, עם שלושה נכדים: ליאור, ירון ויואב. יואב בהיותו הקטן ביותר הושכב לישון בלול. מחוסר מקום אחר הוציאה סבתא רחל את ארגז המצעים מתחת לאחת המיטות, והציעה בתוכו מיטה לירון. כיסו ונישקו אותו, וכיבו את האור. כמובן שדלת החדר נשארה פתוחה כדי לשמוע אם מי מהתינוקות יבכה. השמחה סביב השולחן בטקס ליל הסדר הייתה רבה. פעם ראשונה שהיינו כולנו ביחד אחרי המלחמה. ממקומי מול הדלת צדה עיניי תנועה על הרצפה. מבט נוסף - וראשו החייכני של ירון בגובה זחילה הופיע, כולו מוכן להצטרף למסיבה.
ועוד זיכרון חי ומצחיק: היינו בטיול משפחתי, לראשונה עם הילדים, בקיץ 1976. שהינו כמה ימים בכפר לימן ליד נהרייה, ואחר כך חצינו את הגליל לבלות את המשך השבוע באכסניית הנוער בראש פינה. בנהרייה הצטיידנו במיני מזונות, "אוכלים" בלשון הילדים, ועצרנו לארוחת בוקר באזור תפן, בצל עץ חרוב וכמה סלעים. הילדים הרעבים אכלו להנאתם, אך בזריזות כדי להספיק "לחטוף" טיפוסים, מחקרים ופעלולים. בתום הארוחה נעמד ירון, אז כבן שלוש, מוכן להרפתקאות כשכובע המצחייה כהרגלו שמוט לאחור, ופתאום הודיע: "אוף, יש לי ברקס", גיהק להנאתו, והתפנה לעיסוקיו, מותיר אותנו מתגלגלים מצחוק.
ועוד אחד: באותו טיול הצצנו למשחטת עופות בעיירה שלומי. נתן ניסה להסביר לילדים מהי משחטה, ירון הקשיב, ניכר שגלגלי מוחו עובדים. כמה שניות של מחשבה ואז - אורו עיניו, וסיכם את שקלט: "אה!! זה המקום שבו עושים מתרנגולות - עוף".
ושנים אחר כך בראש השנה בתקופת קורס החובשים אני זוכרת את ירון בידו האחת מזרק, ובשנייה חוסם עורקים, רץ אחרי שני הקטנים במשפחה מיכל ונדב, ושניהם נמלטים בצווחות של פחד מהול בהנאה, לא לגמרי בטוחים אם מדובר רק במשחק.
ירון - גם כשהיה רציני - הייתה בו שובבות,
וגם בשובבותו - היה קורטוב של רצינות.

רותי שניר
מרץ 95

 

"לראות בלב"

ירון בגיל שבו עדיין זוחלים, טס במהירות לאורך הבית, וכל מה שהעין קולטת זה "חיתול מעופף".
ירון בערך בן ארבע, שיניים עליונות שאינן נפגשות עם התחתונות, מיליון נמשים, שיער דבש. אנחנו משחקים "זיכרון" ירון מוביל, זרם אינסופי של מילים קולח מפיו, מילים שלא בהכרח קשורות למהלך המשחק. תוך כדי כך הוא דואג לסדר את הזוגות שהוא יוצר כך שהציורים בשני הכרטיסים ישבו זה על זה במדויק.
פעם הלכתי איתו לסרט ילדים. לפני הסרט ביקרנו בחנות ממתקים. הצעתי לו לבחור מה שהוא רוצה. בצניעות גדולה בחר כמה דברים, וסירב לטעום אותם. בשנייה, אבל ממש בשנייה שכבו האורות, כשכולם צעקו בהתרגשות בתחילת הסרט, הסתובב אלי ואמר: "עכשיו אני יכול לאכול את השוקולד!"
כשאני הייתי קטנה היה אצלנו במשפחה מין טקס כזה: הייתי באה לביקור אצל יואל, בן הדודה הגדול שלי. הוא בחגיגיות רבה היה פותח תא בכוננית שלו, באיטיות רבה מרים וילון, ושם בפנים הסתתרו אוצרות התבל:
מחזיקי מפתחות ישנים, ברגים אומנותיים, גולות, אבנים וכו'.
משהו מהאוצר הזה עבר אלי ונשמר בקפידה רבה עד שליאור וירון גדלו קצת. אז התנקמתי ביואל, והחזרתי לו את האוצרות דרכם.
כשירון גדל הוא כמובן שיכלל את הטקס: בקול מסתורי של "המפקד" הקליט למיכל אחותו ולנועם, תמר ויונתן בני הדודים הוראות פעולה למבצעי הגבורה הנועזים. בסיום הפעולה המוצלחת קיבלו הגיבורים צל"שים:
מחזיקי מפתחות ישנים, ברגים אומנותיים וכו'.
באחד המכתבים שכתב לי יואל ללונדון סיפר שבארוחות ערב שבת אצל סבתא רינה הזכירו אותי. ליאור אמר שהוא לא זוכר איך אני נראית, ושהוא חושב שיש לי שיער חום ועיניים כחולות. ירון אז בן חמש, אמר שהוא דווקא זוכר אותי היטב או כמו שהתבטא "אני יכול לראות אותה בלב".

עכשיו אני יכולה לראות אותו רק בלב.
אני רואה אותו בלב כל הזמן.

חגית אוזן
מרץ 95