עברה שנה

עברה שנה
ובכל זאת
עוד לא קולטים
שעזבת לתמיד.
מצפים לשובך,
מחכים לבדיחה,
לתשובה,
להערה צינית
וצחוק.
לא קולטים
שעזבת לתמיד
ויותר לא תשוב,
לא נשמע את קולך.
ירון -
אנחנו עוד פה
מחכים לך כבר שנה.

נ.ב ירון
כתבתי שיר בגלל שלא הצלחתי לבטא את עצמי אחרת, ולכן הוספתי מילים אלה
למרות שהן נשמעות מגושמות.
אני רוצה שתדע שאתה עדיין חקוק בזיכרוני - הפנים, ההבעה,
ההתבטאויות, והתנועה.
אתה חסר לכולנו.

אייל ברנר
מאי 93


 

איך לעזאזל מאבדים חבר?
חבר אחד ויחיד מתוך רבים.
אבל האחד שרצית שיישאר תמיד.
איך מתגברים על החוויות שממשיכות וצצות ועולות,
ושוב מזכירות כמה טוב היה איתו.
איך מתנתקים מהכאב, וממשיכים הלאה
ומשאירים אותו צעיר, יפה, חזק, ומצחיק בן 19.
איך מסבירים להורים מאיפה כל התמונות שלנו יחד,
איך היינו אז כל כך שמחים, כל כך חיים
איך לעזאזל מתגברים?

אורי שאקי
טקס יום הזיכרון הצופים - תשנ"ג

 

אני זוכר

אני זוכר איך הלכנו לסבתא רחל וסבא זאב לארוחת צהריים, אני וירון. שנינו הקטנים הלכנו ברגל מהגימנסיה וקטפנו תות מהעץ בגינה.
אני זוכר איך סבא זאב עזר לנו בעבודה על מגלי ארצות שעשינו ביחד, אני וירון.
אני זוכר איך הלכנו בכיתה ה' לבחינות כדורסל בבית הנוער, אני גבוה וירון נמוך, ושנינו התקבלנו והתאמנו ביחד שנתיים, שלוש.
אני זוכר איך ירון היה רב עם חבשוש המדריך בצופים, ואיך הוא אהב אותו.
אני זוכר איך ירון היה מדביק נשיקות די רטובות ולחות למיכלי בלחי, והיא אהבה את זה נורא.
אני זוכר איך היינו הולכים לחוג נגרות "בתקוותנו", והיינו אוכלים את הפלאפל המגעיל בתחנה המרכזית, וירון היה בולע אותו במהירות מדהימה.
אני זוכר את ירון ומתי הג'ינג'י משתגעים ועושים דברים משוגעים, ודגים דגי זהב בבריכה בגן הבוטני.
אני זוכר איך ירון היה מכריח אותי ואת החברה שלי ואותו ואת חברתו להתנשק נשיקות באורך 30-50 שניות בכיתה ה'.
אני זוכר איך ירון היה מרכיב טנקים ומטוסים במשך שעות שלמות.
אני זוכר את "העשן שהיה יוצא" מחדרו הקטן לאחר שעות וימים שלמים של לימודים ועבודה על עבודות, ושיעורים.
אני זוכר איך היה מכריח אותנו להתאמן לגיבוש גם בימי מלחמת המפרץ, והיינו לוקחים לאימונים באצטדיון גם מסכות אב"כ.
אני זוכר איך ירון היה הכוכב ביום השמיניות, והריץ שם את הכול, את כל המסיבה.
אני זוכר איך הוא חזר מהגיבושון, וסיפר שהוא עבר, וסיפר לנו במטבח סיפורי גבורה מפחידים.
אני זוכר וזוכר וזוכר וזוכר, ולא יכול לשכוח את כל הילדות שעברנו ביחד.
איך אפשר לשכוח?
מישהו יכול לשכוח?
אני לא יכול לשכוח!

אודי קדם
ערב ראש השנה 1994

 

מכתב

ירון, כל כך הרבה שנים אנחנו חברים וכל כך הרבה דברים עשינו ביחד, אבל אף פעם עוד לא כתבתי לך מכתב. סתם מכתב, כזה בלי מטרה מיוחדת, אבל קרו המון דברים מאז ראיתי אותך לאחרונה באותו יום שבת, ואני חייב לספר לך אותם. בעצם אם לא לך אז למי?
לעולם לא אשכח את השבת האחרונה שנפגשנו. ביקשת שאתקשר, אבל הייתי צריך ללמוד ושכחתי, אז באת אלי לבקר אותי בבית, וכשהלכת צחקת ואמרת "איזה מין חבר, אפילו לא מתקשר, חבר הוא קורא לעצמו!".
אמרת את זה בציניות ובהומור האופייניים לך, אבל מיד חשבתי - איך הוא מדבר? הרי הוא החבר הכי טוב שלי. אך לא אלה היו המילים האחרונות שאמרתי לך, למרות שהיום הייתי רוצה שיהיו, וזה די מטריד אותי. ירון אתה עדיין האדם הכי חשוב לי, ואתה החבר הטוב ביותר שיש לי ויהיה לי. רק לך אוכל לספר הכול, רק אותך אוכל לשתף בכל מה שקורה סביבי, ואתה זה שתמיד צוחק ביחד איתי, ולפעמים גם בוכה. היית ותהיה חלק בלתי נפרד ממני, עד שביום בו ליוויתי אותך בפעם האחרונה, עדיין היו כאלה שטעו וקראו לי ירון.
אני נמצא כרגע בבה"ד 10.
שוב חזרתי לאותו מקום טעון רגשות חזקים שתמיד מחזירים אותי לאותו יום ארור בסוף חודש מאי. קשה לי שלא ליצור את הקשר בינך לבין העובדה ששנינו חובשים. אתה חובש, ובעצם זו הסיבה שבגללה אתה לא נמצא כאן איתנו. נתת את חייך בכדי לטפל במישהו אחר, בכדי להציל את חייו. באותו זמן אני היית חניך בקורס חובשים באותו בבה"ד 10 שבעצם הפך גם אותך לחובש. גם אני שמעתי כאן מהמדריכים שחובש יעשה ככל יכולתו להציל חיים של אדם. אך למה היית צריך לעשות מעל ליכולתך? דע לך - שבתור חובש אני גאה בך ובמה שעשית, גאה להיות חבר שלך.

כשלימדו אותי לטפל בפצוע תמיד ראיתי כדוגמה אותך מטפל בערן, כשלמדתי על מכות חום שמך כבר ניתן בתור דוגמה למקרה טרגי. באותן פעמים הרגשתי איך הגרון נחנק, ורציתי לצעוק שהכול קרה לא רק בגלל מאמץ, אלא גם כי טיפלת בפצוע, נתת את חייך למען מישהו אחר.
ובלוח המודעות בבה"ד 10 כמעט שנה מאז אותו מקרה, עדיין תלויה תמונה שלך שאני צילמתי בשמינית, וכתבה על מכות חום, ושוב עולה אותה הרגשה שחונקת את הגרון.
סיימתי את קורס החובשים, והגעתי ליחידה שלי, ואז גיליתי משהו שעד היום לא מניח לי: הגעתי לבסיס שנמצא בצמוד לבסיס היחידה שלך. אותו מקום שלא גילית לי איפה הוא, בו היה החדר שלך, אליו התקשרתי לפעמים.
אותו מקום הוא היום קרוב מאוד לבסיס שלי ואני - כחובש נותן טיפול לחבר'ה מהיחידה שלך, ולמרות שאני רחוק מלהיות חלק מהיחידה שלך אני מרגיש איזו קרבה והרגשת שייכות, מין גאווה כזו: אני עוזר ליחידה של ירון.
אבל בימי ראשון כשאני פוגש חברים מהצוות שלך באוטובוס משהו בלב נצבט, ואני מנסה לדמיין איך יכולנו שנינו לנסוע ביום ראשון לבסיס, כמעט לאותו בסיס, משהו שלא האמנתי שיקרה אי פעם, אבל זה יכול היה להיות וזה אמור היה להיות כך, ואני לא יכול שלא לחשוב "אם זה לא היה קורה, אז...". כשאני פוגש את הצוות שלך באמצע ריצה או סתם ליד המרפאה, או כשאני נשאר שבת ביחד איתם, איזה כיף היה יכול להיות אם היינו נשארים ביחד שבת! בשבילי זה היה כמו לסגור מעגל. נפרדנו ביום בו התגייסת, והנה אנחנו שוב נפגשים.
יש משהו שלא סיפרתי לך ולא לאף אחד: באותו יום שהתגייסת, ברגע שהאוטובוס נסע לא יכולתי להתאפק כשהרגשתי מן הרגשת מחנק כזו בגרון. זה היה די מביך, כי ראיתי שזה לא קורה לאף אחד מסביב, אבל הרגשתי שלוקחים חלק ממני, החצי השני שלי, זה שמשלים את כל החסר לי, זה ש תמיד יהיה לידי כשאזדקק לו.

וכשבישרו לי את בשורת האיוב הייתה זו אותה הרגשה - מה אני אעשה עכשיו לבד? איך אני אסתדר? איך אני אמשיך עכשיו בלי ירון?
עד עכשיו כל מה שהיה לי קשה, לרוב היה קשה גם לך, תמיד התמודדנו עם אותן בעיות משותפות. לרוב היו אלה בעיות שקשורות ללימודים, למבחנים, לעבודות. כל מה שהיה קשור לבית ספר היינו עושים ביחד, מהחיבורים הפשוטים בביה"ס היסודי עד לעבודות שנתיות ומבחני בגרות בסוף התיכון. ימים שלמים היינו יושבים ולומדים. בדרך כלל היינו לומדים אצלך בבית, בחדר שלך.
כל כך הרבה שעות ישבתי שם על המיטה שלך, ולמדתי ביחד איתך. עד היום כשאני מתגבר על הפחד הזה, ונכנס לחדר שלך (שדרך אגב נשאר כמו שהיה, אל תדאג - לא נגעו בדגמי הטנקים שבנית, הם שלמים), אני כאילו מביט בך ובי, שנינו יושבים על המיטה עם כל הניירות, והספרים מסביב ולומדים. למרות ששנאתי את המבחנים והעבודות, לפעמים אני כל כך מתגעגע לרגעים האלה. היינו חוזרים ביחד מביה"ס ישר אליך הביתה, אוכלים משהו ומיד... יושבים לראות טלוויזיה. כמובן שהיית חייב לריב עם טל קצת, ולהציק קצת למיכל, ומיד היו מתחילות צעקות בכל הבית, ואחרי שנמאס היינו יושבים ולומדים קצת ו... הולכים לסופר לקנות משהו לאכול, ולמרוח את הזמן כמו שאהבנו וידענו לעשות. דאגנו לשכנע את עצמנו שאחרי האוכל הדם זורם לקיבה במקום לראש אז אי אפשר ללמוד אחרי הארוחה, לכן היינו עושים עוד הפסקה, ואחריה ממשיכים ללמוד, ואז מגיעים ההורים שלך, וארוחת הערב שאחריה כרגיל ויכוח מי שוטף כלים, כי כשזה היה נופל עליך תמיד היית מקטר (אבל בסוף שוטף כמו כולם).
אז שנאתי את הימים הלחוצים האלה לפני מבחנים, ואולי לא תאמין לי ירון, עכשיו אני מתגעגע אליהם, אל הימים שלנו ביחד. את התוצאות של העבודה הקשה היינו רואים למחרת במבחן. בדרך כלל הציונים שלך היו גבוהים משלי, אבל אם במקרה זה היה להיפך, תמיד ניסית לשכנע אותי ואותך שיש כאן איזו טעות, עד כדי כך היו חשובים לך הציונים האלה.
בימים אלה אני צריך ללכת לגימנסיה לקחת את תעודת-הבגרות שלי. אני יודע שגם לך יש תעודה כזו, שמשקפת בצורה יפה את העבודה הרבה שהשקעת בתיכון, אבל פתאום התעודה הזו מאבדת כל משמעות, כאילו שחבל על העבודה שהשקעת בה, הרי לא תוכל ליהנות מהתוצאות. זה כל כך מרגיז ומכאיב.
אומנם סיפרתי לך שהחדר שלך נשאר כמו שהיה, אבל בכל זאת יש כמה שינויים. מידי פעם יש פרחים ועל הקירות תלויות המון תמונות שלך מכל מיני תקופות ומקומות, ועל המיטה מונח הארגז. ארגז לבן עם שני פסי תכלת, ועליו כתבו בצבע תכלת "ירון". את הארגז הביאו החבר'ה מהיחידה. בתוכו נמצאים הרבה חפצים אישיים שלך. הרבה דברים שנמצאים בו בחרנו וקנינו ביחד: המשקפיים, הנעליים, אפילו הארנק האפור שלך. אבל יותר מכל כאב לי למצוא בתוכו את הדגל השחור שהכנתי לך בתור מתנה. סיפרת לי שתלית אותו בחדר שלך ביחידה, וקצת צחקו עליך בגלל זה, והנה הוא מונח לו שם בתוך הארגז שעל המיטה שלך.
זה קצת מוזר, אני כותב מכתב ויודע שאני לא אשלח אותו. זה מכתב שמיועד לאותו ירון מיוחד שנמצא איתי תמיד, וממלא חלק גדול ממני. אותו ירון שמלווה אותי תמיד לכל מקום ובכל זמן, אותו ירון שמייעץ לי, שלו אני מספר הכול, והא תמיד מוכן להקשיב, אותו ירון שכשאני צוחק הוא צוחק יחד איתי כמו שרק הוא יודע, אבל כשאני חושב עליו אני בוכה, והוא יחד איתי. לירון הזה אני כותב את המכתב, לירון מיוחד שנמצא אי שם בתוך הלב, ולא יעלם משם לעולם.
בעולם יש אהבה בין גבר לאישה, בין הורים לבן, ויש גם אהבה בין חברים, אהבה שאין בה קשר פיזי, אבל יש בה המון הערכה, כבוד, תלות, קשר נפשי חזק בין שני גברים, בין שני חברים. זו אותה הרגשת אהבה שלי אליך ירון.
לעולם לא אשכח את החבר הכי טוב שלי, ירוני שלי.

אוהב ומתגעגע
אייל ארבלי

 

אין עוד ירון

אין עוד ירון, אמא אמרה לי
והכאב פילח את לבי
והוא חד, כמו אתמול כשנפלת
רק שהיום קל יותר להסתירו
ואנחה מתמלטת מפי - או ירון שלי, ירון.
והזיכרונות מציפים אותי
זוכר שצחקנו? זוכר שלמדנו? זוכר שרצנו?
זוכר שעשינו את... זוכר שנסענו ל... זוכר שאיבדנו את...
זוכר... זוכר... זוכר

אין עוד ירון, אמרה לי אמא
והכאב מפלח את לבי
והוא חד כמו אתמול כשנפלת
והיום כבר שנה למותך.

כי אין עוד ירון, אמרה לי אמא
טובה לי אהבתך מאהבת נשים אמר דוד ליהונתן
ואני כל כך מתגעגע
וסופר את הימים שתחזור,
ועוד יום עובר
וכעס גואה בי, אלוהים!
למה אותך ולא מישהו אחר.

אין עוד ירון אמרה לי אמא.
וגאווה עולה בי על שהכרתיך
על שהייתי ידידך
שהיית לי חבר.
ואני רואה את אורי ואודי ואיתן ואייל וטל
ואתה נמצא בם.
ושוב נזכר בבדיחה, בצחוק, במילה, במשפט, בדמעה קטנה,
כי היית מצחיק והיית עצוב והיית חכם והיית חלש וכואב,
והיית טוב ורע... והיית לי חבר.
ואיך אוכל לספר לך, תלולית עפר,
את מי אוהב ואת מי אשנא
כי אין.
כי אין עוד ירון, אמרה לי אמא
ולבי שבור בקרבי
ואין לי מזור.
אני כל כך מתגעגע
מחכה עוד שתחזור.

עמית וייס

 

ירון

עיניים ממזריות שמסוגלות לגחך על כל דבר, ותנועת יד או מבט שכולם מבינים, וצוחקים פתאום ביחד. עם ירון עשיתי את כל השטויות של הילדות, דברים טיפשיים, מצחיקים, קצת מסוכנים וטיפה אכזריים (החתולים של השכונה יודעים על מה אני מדבר). ירון ואני היינו, עם עוד כמה חברים, האימה הקומית של השכונה. בהרצוג 35, בורלא 26, ובורלא 21 לא היה שכן עצבני שלא חשב עלינו בכעס.
ירינו גומיות, קוצים של שיחים ומקלות כביסה, רדפנו אחרי חתולים, גידלנו אוגרים ואפרוחים, ודגנו דגים בגן הבוטני. זו "התקופה" שאני זוכר.
התקופה הכי חופשית, הכי כייפית והכי מעניינת בחיים שלי.
את השנים האחרונות עם ירון החמצתי. בביקוריי בארץ מידי פעם ראיתי שחלו בו שינויים לכיוון של בגרות נפשית ואחריות, אבל הקונדסות שאהבתי וחוש ההומור התמידי נשארו בנשמתו. ועכשיו אין ירון, אין "ז'נט", אין "גנה".* אין "קליפסטים" והחתולים יכולים לנשום לרווחה.
ירון הלך, ובעיני לקח איתו את החלק המתוק וחסר הדאגה של החיים - הילדות. נוסטלגיה היא הרגשה מעורפלת, מעוררת געגועים ועצובה. אני מתגעגע אליך ירון, בגלל וכשם שאני מתגעגע לילדות שלי, באהבה וכאב שמשהו כל כך יקר נעלם לתמיד, וה"תמיד" הוא זה שכואב.

מתי אבריאל
*שני אפרוחים שמתי וירון גידלו באחת מחופשות הקיץ בהן מתי בא לביקור מולדת.

 

מילון מונחים

במרבית יומו נהג ירון לחרוש ללא הפסקה, את זמנו הפנוי בילה בפיתוח שפה מיוחדת לו ולנו. בגלל ההומור המיוחד של ירון, נוצרה שפה חדשה ומקורית, מעין מילון מונחים, שרק ירון וחבריו הבינו, ואילו אחרים לא הבינו דבר. בקטע זה ניסינו לתרגם ולהסביר חלק מהמושגים ועיקרי השפה.
חלק מהשפה הזו משמש אותנו עד היום כשפה המדוברת היומיומית שלנו.

Sit on it - במשך שנים רבות נהג אורי ללבוש חולצה שהייתה פעם כחולה, ונשאה עליה את הכתובת הנ"ל בלוויית ציור של אצבע משולשת. עם השנים פותחה סברה שלחולצה יש ערך רב, ושסוכני ריגול ממדינות שונות מנסים להשיג את החולצה היקרה, ולכן היא שמורה היום במעבדת נאס"א.
דוגמה לשימוש: "לא תשא את שם ה-SIT לשווא".
השפעה סביבתית: לינדה (הכלבה של אורי) נחשדה זמן רב כסוכנת חשאית מחופשת שתפקידה לגנוב את ה-SIT. באחת ממסיבות פורים אף התחפשו ירון, איתן, אורי ועמית לחולצה המקודשת.

שאלתיאל קוואק - דמות מיתולוגית הלקוחה מסדרת טלוויזיה מצוירת לילדים, סדרה רדודה עד מאוד. שאלתיאל או בקיצור "שלתי", כפי שכונה על ידי החבורה, הפך ע"י ירון והחבורה לישות על אנושית המגמדת את אלוהים, ותפקידו כמשגיח עליון על כל מעשינו. החבורה, ובראשה ירון הפגינה אמונה חזקה כלפי האליל החדש, חזקה בהרבה מאמונת כל שאר המאמינים בשאלתיאל קוואק ובראשם ה"רישפון לטבעון". דוגמה: אחד הכופרים הגדולים ביותר ב"שלתי" היה האפיקורוס אודי קדם, אשר לאחר שקילל את "שלתי" נענש (בהקבלה לאנשי סדום) בריסוק חלונות רכבו ודריסת כלב, ולאחר מכן הפך למאמין אדוק.

רוברט פלאנט (הגיטריסט האגדי של להקת לד זפלין) - היה ממתנגדיו הקשים ביותר של "שלתי" והאשם בכל "בעסה" ומזל רע.
למשל, ידוע שרוברט פלאנט היה האשם בקלקולים התכופים באופנוע של איתן (רעמסס) ביוון, ועד היום נחשב "יום פלאנט הקדוש" כיום אבל לאומי, וסיבה להישאר בבית. שם משפחתו של רוברט נוצר מ"על הפנים". פלאנט והטיותיו: פלינטוט, פלינטת וכו'.

"מי ומי" (הסטקייה) היה מקום הבילוי בערבי שישי בכיתות י', י"א, ושם סוכם השבוע. על הקירות היו ויטראז'ים זולים של אמן בשם זוברמן שהפך ל"גדול האמנים" בעיני החבורה, ועבודותיו נותחו לאורך ולרוחב. רק נזכיר את הפרחים ביצירותיו של זוברמן, שסימלו את הפער החברתי.

לכל אחד מהסובבים את ירון הודבק בדרך כלל כינוי:

•אורי (שאקי) - אר, אר-ולטר, אר-ולטר-סמכטית או שאקי שאקוק שאקוקלץ
•אודי קדם - קדמוני
•איתן (גלאי)> - גאיתן או רעמסס
•עמית (וויס) - פרעה/פרעון - גם לו היה שיער ארוך ונראה היה כמו פרעה, כמו כן כונה "יד הנפץ" על שם חיבתו לפצצות.
•אייל ארבלי - ארבילבול.
•לכלבה של אורי (ולתר - סמכטית) ששמה היה לינדה, הוענק שם המשפחה "סנזט".
•רפי מרגליות - רפול או רפאפן או כפית,ואח"כ הועלה לדרגת רב-כפית.
•מתי (אבריאל) - חבר ילדות של ירון, הוענק התואר "גינגומט" (על שום שערו הג'ינג'י).
•לירון עצמו היה הכינוי "גווד" וגם הכינוי "בחצר" שנבע משיבוש של שמו בר-דור לבר-צור ע"י מורה, והפך לכינוי "בחצר" ע"י אייל ארבלי (ארבילבול).

שם נוסף שהפך למושג היה שמו של מיקי באג'ו אשר נהג להגזים בכל דבר, וכך הפך שם משפחתו לשם נרדף להגזמה פראית. לדוגמה: המשפט "איזה באג'י אתה, קח קצת רפאפן-ביג'ין" כלומר תירגע עם ההגזמות שלך או העיר שבה יש הכי הרבה מגזימים היא בייג'ין, כמובן. דוגמה אמיתית של ביג'ו: אורי (אר-ולטר) התכוון לעבוד בחופשות הקיץ וביג'ה שיקבל חמישים שקל לשעה, ירון מיד אמר שיתקשר אליו לפני שהוא קושר את לינדה ליאכטה, אכן זה באג'י וזה גמולו.
לירון גם היו כינויים לחפצים ותופעות שסבבו אותו:
"ניו בעס" - נעלי "ניו באלנס" שהיו לירון, ושרוכיהן איזה באסה תמיד נפתחו.
"שפיץ הזהב" - הכינוי לבעיטת מחץ בסטנגה שלרוב הסתיימה בכך שירון הלך להביא את הכדור מהגג.
"הצ'יורדה" - לירון היו אופניים פרה-היסטוריות מתוצרת צ'יורדה אשר בדומה ל-SIT ON IT (ראה ערך) עברו מדור לדור במשפחה ושרדו את כל מלחמות ישראל. על פי השמועות היו עשויות האופניים מבטון יצוק, וככל הידוע לנו הן עומדות על (ונ)-תילן עד עצם היום הזה.
"מינט" - עקב מנהגו של עמית לאכול ולחלוק מסטיק בשם DOUBLE-MINT ירון קרא לחצי מסטיק - מינט. הב לי מינט.
"לרגלט" - לאחר כל יציאה ל"מי ומי" היו נאלצים ירון ועמית ללכת הביתה ברגל כלומר לרגלט. הריגלוטים נפסקו כאשר ירון קיבל רישיון נהיגה.
"החפשוש" - החיפושית הידועה לשמצה (אשר נבנתה מיד לאחר המצאת הגלגל) הובילה אותם בבטחה.
"צלי חסה" - כינוי לאוכל שנאכל בביתו של עמית וייס.
"צלי גרביים" - כינוי לאוכל שנאכל בביתו של אודי קדם.
"טרומפט" - נפיחה רמה ועזה - TRUMPET חצוצרה. לאחר "טרומפט" היה ירון עושה "סיבוב ניצחון" בו היה מקיף את הקורבן, וכך היה נאלץ הקורבן לשאוף מעט מהניחוח.
"טרומפט מעלית" - כינוי לנפיחה מסריחה במיוחד המבוצעת על קורבן תמים הנלכד במקום צר וחסר אוורור, רצוי מעלית.
"מלש"ב (מועמד לשירות ביטחון), כושר לקוי, טוראי, רב"ט" - דירוג ציוני הבדיחות שהיו מחלקים זה לזה בני החבורה.
למשל: ירון עבר קורס קצינים על הקטילה הבא:
עמית לירון: (אחרי שירון קיבל כושר-לקוי) אין דבר, בשבילי אתה תמיד אלוף!
ירון לעמית: אין דבר בשבילי אתה תמיד לוף!
עוד העלאה בדרגה קיבל ירון על:
אודי קדם: (מצביע על ברזל גלילי) זאת יכולה להיות "בתולה" מצוינת!
ירון לאודי: בתולה, כמו שחברה שלך בתולה! (ונס על נפשו)
"האבלוט/בלוט" - כינוי לאהבל, דוגמה מצוינת לכך היא פיטר ארנט כתב C.N.N. שכידוע השתתף בסיקור מלחמת המפרץ, ושמו הוסב לפיטר האבלט.
"ת.פ." (תף. פא.) - ראשי תיבות של תראה טפיל (נודניק). לא ידוע עד היום מי אחראי לשיבוש, אך הביטוי נשאר כמו שהוא.
"סטונסט" - אדם שניראה כמו אחד ממשפחת קדמוני (פלינסטונס)
"טוונט/טווו" בתרגום חופשי - נפלת חזק, בעסה רצינית. לדוגמה:
ירון לאורי: אתה רואה, עכשיו השמיים בהירים, מחר אתה פותח את החלון ורואה טווו...
אורי לירון: גם הבדיחות שלך טוו...
"מקשפרץ" - מקשקש ומשפריץ שטויות.
"הבאגט" - ירון אכל אצל אייל (ארבילבול) מדי פעם באגט, ואביו של אייל תמיד אמר לו (בצחוק) שיחזיר כבר את הבאגט!
כאן גרים באושר ג'אנה וג'אנט, ג'אנה חמש יחידות, גנלנד, גנן, גניאולוגיה... - ביטויים המבטאים טיפשוט או מוגבלות.
"מירוץ בעליה" - הפעילות המועדפת על החניכים של אודי (נערים נכים שאומצו לפעילות שבט הצופים).