על אי בודד:

אם היו הילדים בכיתה נאלצים לחיות שבוע על אי בודד
אילו שלשה דברים הם היו לוקחים איתם לשם?

ירון:
3 ליטר אולטראסול +44 של ד"ר פישר
מירה רון, מחנכת
גומיות דרקולה
מתוך ספר הזכרונות, כיתה ט'5
בגמנסיה העברית ירושלים

 

"הטובים לסיירות"

תפקיד: ראש אגף לחקירות מיוחדות.
(ניתן למצוא בחברת גנרלים, רמט"כלים ושאר מיליטריסטים...).
לזכותו ניתן לזקוף מבצעים כגון - מבצע י.גת!
בעבר שירת כמרגל בארצות ערב, אך עקב סיפור בדיחה
צברית טיפוסית נתפס ונכלא, אך כצפוי, נמלט וחזר לארץ.
הכול מוחרם ע"י הרס"רית תרצה המכנה אותו "מנהל הגנון של י"ב 6"
צל"ש: האישיות הצבאית הראשונה המסתפקת בתור כלי רכב
ב... חיפושית!!!

מתוך ספר מחזור ע"א, סיום שמינית, 1991, הגימנסיה העברית ירושלים

 

מעשה שהיה כך היה

(אחד מיני רבים הלא הם כתובים במחברותיהם).

שנתיים ישבו "התאומים" ירון המנומש והשובב, ואייל השקט והביישן בשולחן הראשון בצד שמאל, כאשר אייל ליד הקיר וירון סמוך למעבר.
השניים שאהבו מאוד זה את זה לא חדלו מלפטפט ואני "לא עלינו" מידי פעם:
- ירון בבקשה תפסיק כבר.
- תרצה זה באמת לא אני - ומחייך.
- אייל אולי אתה תפסיק לפטפט?
- תאמיני לי תרצה, זה באמת לא אני - ומחייך.
וכך חוזר הסיפור במשך כל שיעורי הכימיה (5 יחידות) הן בכיתה יא' והן בכיתה יב'.
כל הניסיונות להפריד ביניהם עלו בתוהו, כי כבר למחרת הם שוב ביחד. ואני נאנחת ואומרת: מה יהיה בצבא? הרי מוכרחים שם לקבל מרות ומשמעת. הם בשלהם: אל תדאגי, יהיה בסדר.
הגיעה תקופת "לשכת הגיוס" והגיבושים לסיירות השונות, ויום אחד אומר לי ירון: "אני אעדר כשבוע ימים, כי עלי להיות בגיבוש ובמבדקים לקראת הסיירת..." צחקתי ואמרתי - "איך תשתוק? הרי לא תחזיק מעמד" והוא "אל תדאגי, אני אצליח וכאשר אחזור אספר לך". בתום השבוע חוזר ירון קורן ובחיוך רחב אומר: "עברתי!" ואני אומרת: "לא יתכן, שתקת?" וכאן המעשה שעד היום איני יודעת אם אמת הוא או הומצא עבורי.
-" נתנו לי חלוק אבן שיתאים לגודל הפה ואמרו: "כל פעם שיתחשק לך לדבר תכניס אותו לפה ואז תשתוק". "כך", אומר ירון, "הצלחתי וכמעט לא פטפטתי". הסיפור הפך לבדיחת הכיתה ובכל פעם שנשמע פטפוט מספסל "התאומים" הייתי אומרת: "ירון תכניס בבקשה את האבן לפה ותשתוק!" והחבר'ה מתגלגלים מצחוק. בחופשת פסח תשנ"ב, כאשר לימדתי את קבוצת הכימיה של תלמידי יב' במחזור אחריהם, הופיעו לפתע ירון ופבלו, שלמדו ביחד באותה קבוצת כימיה ושירתו באותה עת בסיירת, בחדר המורים. השמחה הייתה רבה, שתינו תה ושוחחנו. אז סיפר ירון שסיים קורס חובשים ואני אומרת: "אל תשכח את עניין השתייה ותקפיד שכל החיילים ישתו במועד, וירון בחיוך רחב עם העיניים המרצדות והנמשים הרבים: "בטח, סמכי עלי. אני זוכר את השיחות שלנו בכיתה בנושאים אלה, לעיתים קרובות אנו צוחקים ואומרים - "בטח תרצה כעת אומרת לתלמידיה בימי שרב - הרבו בשתיית מים - אל תשכחו גם בביה"ס וגם כשאתם עם החניכים שלכם בצופים".
ככה נפרדנו, ירון, פבלו ואני כשעיניי מלוות את קומתם הזקופה במדים הנאים וליבי מאחל להם הצלחה.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתיו בחיים.
מידי פעם בלכתי בערוץ נחל או ואדי או על חוף הים, וכאשר אני רואה חלוק אבן קטן ועגול אני נזכרת בירון ואומרת לעצמי: "ירון, תכניס את האבן לפה - זה יעזור ואז תשתוק" והעיניים דומעות והלב מתכווץ מהזיכרון, ונותרה השאלה שאין עליה תשובה - מדוע? למה?

תרצה רייטר
מורה לכימיה
פסח תשנ"ג

 

ירון

בזכרוני שמורים פרטים שונים, ארועים ותכונות אופי.
היתה לירון רצינות ואחריות לגבי כל מה שלקח על עצמו. פן זה שלו התבטא בכל אירוע שבו השתתף, בין אם היו אלה נושאים הקשורים בביה"ס, בלימודים או בצופים ובחברים.
פן אחר היה ההומור, השובבות ומעשי הקונדסות שעשה במלוא המרץ, בחן ובנעימות.
אבל יותר מכל בלטה התכונה של חברות אמיתית. הן חברות לתעלולים, לבילויים ולטיולים והן המסירות ונאמנות לחבר בעת צרה.
ראיתי קצת מהצחוק ומהתעלולים, שמעתי את ירון "עובד" על מורים במלוא הרצינות והחן. הקשבתי לו בויכוחים, עומד על דעתו ומיצג בנאמנות ובנחישות דעותיהם של החברים ושלו.

מקרה אחד מיוחד מאפיין את ירון כחבר אמיתי ואיכפתי
קרה המקרה ופגעו בירון ובחברו הטוב, בצורה בוטה ביותר על לא עוול בכפם. ירון לא דאג לעצמו, הוא אמר :"אני אסתדר, אהיה בסדר, אבל אני דואג לו מה יקרה, האם יפגע?"

אולי כך הלך למשימה האחרונה שלו - מכובד האחריות, הוא החובש, ומדאגה לחבר שנמצא במצוקה.
לא היה מי שיעצור ויאמר: לא אתה... ועל זה אין סליחה.
נשארו הזכרונות, התהיות והכאב הגדול מכל.
כך, באחריות ובחברות עד כלות - ירון.
עדה גורני
מרכזת השכבה הבוגרת בגימנסיה

 

זיכרון

מה נותר לנו ממך ירון:
שם
מקום שם נפלת
מקום בו נקברת
וזיכרון.

שמך מזכיר לכל אחד ממכריך, חבריך,
דבר אחר, תמונה אחרת, זמן אחר.

מקום בו נפלת - כאילו בחרת את המקום.
כאילו אמרת, אם כבר ליפול אז כאן.
כאן שרואים סביב "מקומך" חמש מאות מיליון שנים ואבנים.

מקום בו נקברת-שוב שמך ואבן למראשותיך
עצוב לנו במקום. קודר, חודר, מזמין לבכי.

זיכרון דמותך הטרי עדיין מרחף בזיכרוננו.
מראה פניך, גופך הצנום, החיוך הנצחי
שובבות הנעורים, אתה.

מה נותר לנו ממך ירון.
שם
מקום שם נפלת
מקום בו נקברת
וזיכרון.
שמשון פאר
רכז טיולים ומורה של"ח

 

הנקודה החמה

נקודת המפגש בין הר שלמה והר יהורם - מרחק של פסיעה אחת החובק מיליוני שנים - בנקודה זו אני רואה את כל מה שהכרתי בירון - הנקודה החמה.
בטיול השנתי בכיתה יב', כשטיפסנו לפסגה, להר-שלמה, טיפסו ירון וחבריו, והקדימו להגיע ל"אותה נקודה". כל כך אופייני לירון להיות הראשון, להכתיב את הקצב, אך יחד עם זאת לחכות לחברים שטיפסו בעקבותיו, כל כך אופייני לו שלא להתרחק מהאחרים. שם ישבו ירון וחבריו, וחיכו לאחרים תוך כדי הכנת תה חם. ומי ידע שבנקודת רתיחה זו, כשנה לאחר מכן, הוא יתרחק, שלא מרצונו, אותה נקודה חמה נטלה את ירון.

כשהציעו לי לחנך את כיתתו של ירון, כיתה שלא הכרתיה קודם, הדמות שעלתה בדמיוני הייתה הנער שהרבה לשבת בגרם המדרגות ליד הכיתה, עם ג'קט הג'ינס, משקפי השמש וברזלי היישור בשיניים. הנער הזה היה ירון. בשלב ההכרות ההתחלתי הבנתי שאני צפויה להתמודדות לא קטנה ולא נתבדיתי. ירון שובב - שובבות שיש בה מין החיוב והחיוך.
היו בינינו חילוקי דעות, היו אי-הסכמות ולא אשכח את האירוע של הפרעה כיתתית שהטלתי על ירון את האשמה בארגונה. למרות שירון טען שאינו אשם, היה לי קשה לקבל זאת. היום קשה לי להבין מדוע? האם זה נבע מפער השנים בינינו? האם לא יכולתי להגיע להבנה? לצמצם כביכול את פער השנים? כמו שהטבע עשה זאת בנקודת המפגש בין הר שלמה והר יהורם. ירון הוא כל מה שאפשר ליצור במיליוני שנים ומה שאפשר לא להספיק. חשיבה יצירתית ויצירתיות, חברות עד כדי הקרבה אישית ומקור אנרגיה בלתי נדלה של תרומה חברתית, של יוזמה, ומקוריות.
במלחמת המפרץ כשרובנו הסתגרנו בחדר האטום, אטם ירון את כיתות בית הספר ונסך בנו המון ביטחון. בהכנה ל"יום השמיניות" הנהיג ירון בדמותו של אל-קפונה על כיסא גלגלים את כל ליצני השכבה. ב"יום השמיניות" הנחה את האירוע בהרבה חוש הומור. במסיבת סיום מחזור ע"א הוקרן הסרט "האתמול של מחר", המבטא רגישות, הבנוי בפרספקטיבה מעניינת בבימויים ועריכתם של ירון וחבריו.

לצד הפעילות החברתית והדינאמית, בלט ירון גם בלימודיו, בשגרת השיעורים והמבחנים. בשיעורי כימיה עמד בראש "הגנון של אסתי" והצטיין בכתיבת עבודת גמר בהיסטוריה.
ירון היה סמל של העוז להשמיע את האמת שלו, בעל קשיות עורף להמשיך, מזיגה מוזרה של אמונה במסר שלו מזה והסתייגות זהירה לגבי כוחותיו מזה.
ירון מסמל את אותו נוף פראי ומחודד של סלעי הגרניט בהר שלמה מזה ואת הרכות של סלעי הגיר בהר יהורם מזה. המפגש בין שתי צורות נוף אלו הוא הנקודה החמה באישיותו.
ירון הוא ההווה, הוא יומ-יומי. "האתמול של מחר" על המדף בסלון, ילד שובב עם ג'קט ג'ינס, משקפי ריי-בן מונחים על השולחן, על הראש, על האף, ברזלי יישור בשיניים ויותר מכל - החברים ממחזור ע"א, שבכל מקום שפוגשים בהם, עולה דמותו של ירון.
ירון בחייו ומותו נתן למחזור ע"א מקום נכבד ופינה חמה בליבי.

אסתי ברוכי
מחנכת כיתה י"ב

 

ארור

ארורה השמש המחממת את גופי הצונן,
ארור המדבר עם נופיו עוצרי הנשימה,
ארור הצבא המגן על חיינו,
וארור אתה שהלכת והשארת אותי
לבד.
ארור אני שלעולם כבר לא אהיה אדם
אלא אוסף פחדים
שרק אתה יודע להרגיעם.

עמית וייס