"שבט מצדה" של תנועת הצופים, הפועל בעמק המצלבה בירושלים, היה הבית השני של ירון, והפעילות בו – גם כחניך וגם כממלא תפקידים שונים במסגרת השכבה הבוגרת – מילאה חלק גדול מזמנו הפנוי לאורך השנים.
לאחר מותו, הוחלט לקיים לזכרו, מדי שנה באחת השבתות בחודש מאי, סמוך ליום נפילתו ול"יום ירושלים", פעילות שבטית להכרת ירושלים – "יום אוצר השבט".
ביום מרוכז זה, עוברים כל החניכים בגדודים השונים מסלול תחרותי של משימות וחידות בנושא ירושלים וכן פעילות הקשורה לירון ולסיפור נפילתו.
בסיומו נערך מפקד חגיגי בהשתתפות הוריו של ירון, בו מוענק פרס "אוצר השבט" לגדוד שהצטיין בשלל הפעילויות לאורך כל היום.

בכל שנה, בערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, נערך ברחבת המפקדים של "שבט מצדה" טקס מרשים ומרגש המופק ומבוצע כולו על-ידי חניכי השבט.
בטקס מוזכרים כל חללי צה"ל שהיו חניכי השבט, נקראים תאריכי ונסיבות נפילתם ומוקרנת תמונתם.
בין הנופלים מוזכר ומונצח בכל שנה גם ירון.
לצד חניכי השבט, לוקחים חלק בטקס גם בוגרים רבים של השבט, אנשי השכונות הקרובות ולעיתים קבוצות נוער מחו"ל המסיירות בארץ.

 

 הר שלמה הן מחוללות לכבודך
לבושות שחור
ידיהן מונפות אליך
שמך מהדהד בחלל האוויר.
לבי פועם בחוזקה, אני נחנק
מוקף באלה שאהבת,
מוקף באהבה.

את הטקס הזה עברת כחניך
עברת כמדריך
עכשיו שמך מהדהד בחלל האוויר
ושמך שם נרדף לגבורה והקרבה
אבל אני לא מבין
איך יכולת לעזוב אותנו כך.

זאת הפעם הראשונה שלך ושלי בטקס הזה.
אני בקהל, ואתה רשום במחברת שחורה,
ושמך מהדהד בחלל האוויר
ותהיה פעם שנייה ושלישית,
ואולי יתווספו עוד שמות
של עוד אהובים, של עוד חברים.

הן מחוללות לכבודך
ידיהן מושטות אליך,
ואני רוצה לצחוק עוד פעם אחרונה
לנשק את ידך.

עמית וייס
טקס יום הזיכרון בצופים, שבט מצדה, 1993

 

ירון היה הבדרן שלנו, ירון היה אחראי על ההומור.
ירון היה אחראי על הצחוק של כולנו.
אבל את ההומור והצחוק הוא לקח בשיא הרצינות.
הוא השקיע, חשב, תכנן, ולבסוף הביצוע היה מושלם -
צחוק עד דמעות.
גם היום כשאנו מחזירים את ירון אלינו, עם התמונות, הסרטים, המשחקים וההצגות - אנחנו צוחקים עד דמעות.
אבל הדמעות של היום שונות.
הן כבדות יותר, כואבות ועצובות.
אלה לא דמעות של פעם, לא דמעות של צחוק.
אתה, מלך הצחוק, בוודאי לא מעוניין לראות אותנו
בוכים בדמעות של היום.
ירון, גם אנחנו מעדיפים דמעות של צחוק כמו בימים
שהיינו יחד,
אבל היום אנחנו יותר בוכים מצוחקים,
כשאנחנו חושבים עליך.

דברים שכתבו החבר'ה לטקס יום הזיכרון בצופים, אייר, תשנ"ג