בעקבות החוויה המכוננת שעבר ירון עם כתיבת עבודת הגמר במסגרת לימודי ההיסטוריה בכיתות י"א ו-י"ב החליטו הוריו להקים, בספריית הגמנסיה העברית בירושלים, "פינה להכנת עבודות גמר".
"הפינה" נועדה להיות מקום מפגש לתלמידים שבחרו להכין עבודת גמר במקום בחינת בגרות, מקום בו יוכלו להיפגש עם המורים המנחים, ביחידות או בקבוצות ובינם לבין עצמם, לקרוא ולעבור על חומר לימודי.
"בפינה" תוכננו פינות ישיבה ולימוד ויוחד קיר שלם לארון תצוגה לעבודות גמר שנכתבו על-ידי תלמידי בית הספר.

הפינה להכנת עבודות גמר נחנכה בחודש דצמבר 1993, בהשתתפות המשפחה, מורים ונציגי הגמנסיה וחברים של ירון ללימודים, לצופים ולשרות הצבאי.

דברים לזכרו של ירון בר-דור

עבודת הגמר היא כתיבה וביצוע מחקר על נושא שהתלמיד בוחר בו.
בעבודה משקיע התלמיד את מרצו, מאות שעות מזמנו ושפע של מוטיבציה. אחדים מבין כותבי העבודה מתחילים במוטיבציה גבוהה שהולכת ונחלשת מול העבודה הרבה שיש להשקיע, אחרים מתחילים במוטיבציה נמוכה והיא מתגברת ככל שהם מעמיקים בנושא. אצל ירון סיפור המוטיבציה היה שונה. הוא השקיע זמן רב בבחירת הנושא ובעיצובו, בדק מהי מידת העניין שיש לו בנושא, ולבסוף הגיע להגדרת עבודה שהכילה בתוכה את כל מה שהוא רצה: מחקר שיש בו קשר לארכיאולוגיה, למקרא, לאסטרטגיה ולארכיטקטורה. נושא מיוחד, מורכב אך מעניין.
העצמאות של ירון הייתה כוח מניע בביצוע פרויקט כה קשה, אך הוא יצא לדרך הקשה לא לבדו. הוא נהנה מהנחייתו של פרופ' ישראל אפעל מהחוג למקרא באוניברסיטה העברית ומתמיכה של הסביבה הקרובה אליו. הוא ידע לשמוע הערות, לשאול שאלות, להתווכח עליהם ולעיתים אף לסרב לקבלן. אבל הוא לא הפסיק להשקיע.
בגלל המורכבות של העבודה היה עליו לשנות את הכיוון מספר פעמים, אך הדבר לא פגע ברמת המוטיבציה שלו, להיפך היא אף התחזקה והתעצמה, ועוררה בו כוחות חדשים שסייעו לו להביא את העבודה לידי סיום מזהיר.
האווירה בסדנה לכתיבת עבודות גמר הובילה להפריה ולתמיכה הדדית. הכותבים האזינו להרצאות משתתפיה, נתנו עצות אחד לשני ואף שאלו שאלות נוקבות. ירון היה משתתף ערני ואינטליגנטי, שפע הומור ותרם רבות לאווירה החברתית ולקידום הדיונים בסדנה.
העבודה זיכתה את ירון בפרס יד בן-צבי. הוא הציג העבודה לפני שר החינוך מר זבולון המר, ואף קיבל מידיו את הפרס. העבודה מוצגת היום במרכז יובילר באוניברסיטה העברית בהר הצופים, ואני גאה להציג אותה לפני המורים והספרנים הבאים אלינו מכל הארץ על מנת להשתלם.
לבסוף, היום מתגשם חלום ישן שלי - בספריית הגימנסיה תוקדש פינה לעבודות גמר, בזה נסגר מעגל שהתחיל בשנת 1979 כאשר פתחתי את הסדנה לכתיבת עבודות גמר בעידודו של מנהל הגימנסיה דאז מר מיכאלי.
תודה ליהודית וליואל שידעו לבחור בדרך כה תרבותית ומיוחדת כדי להנציח את זכרו של ירון.
תרצה לב ציון
מנחת הסדנה לעבודות גמר.
דברים שאמרה בטקס חנוכת הפינה לעבודות גמר בספריית הגימנסיה
31 בדצמבר 1993

 

טקס חנוכת הפינה לעבודות גמר

חשבנו הרבה איך להנציח את ירון שלנו. בחרנו בהקמת פינה זו בספריה, פינה להכנת עבודות גמר. זאת, בנוסף להקמת אתר-הנצחה בהר-שלמה, במקום שבו נפל ירון עם חברו ערן עופר, אתר שיואל מלווה את הקמתו על כל שלביו.
הגמנסיה היא בשבילנו כמעט "מוסד משפחתי". יואל ואני למדנו פה, למדו פה גם הדודים נתן ורותי וכל ילדינו: ליאור, ירון, טל ומיכל, בית הספר שבו בילו הורינו כמונו - באסיפות הורים ובפעילויות השונות.
ירון לא היה מיושביה הקבועים של הספרייה ולא מחסידי התעמקות בספרים, וביחד עם זאת הוא אהב ללמוד ואף התלהב מתחומי לימוד שונים. מי שהכיר את ירון יודע שהוא אהב עוד יותר את החופשות ואת ימי השביתה, ובמיוחד את חיי החברה שהתנהלו אצלו תכופות גם בשיעורים ולא רק בהפסקות.
ירון בחר להכין עבודה בנושא: "ביצורי העיר והלחימה עליהם בתקופת המלוכה" כאלטרנטיבה לבחינת בגרות בהיסטוריה. ככל שעבד עם ועל הנושא, כך גברו אצלו ההתעניינות וההתלהבות. הוא השקיע בעבודה זמן ומחשבה רבים, כולל סיורים באתרים הארכיאולוגים יחד עם יואל, שהפכו עבור שניהם לחוויה מיוחדת.
יחד עם זאת, אנחנו זוכרים שיחות טלפוניות מדרבנות ומנערות מתרצה לב ציון המנחה, ומפרופ' ישראל אפעל המדריך, כשירון ממלמל בעקבות שיחתם ש"העבודה הזו אינה הדבר היחיד שיש לי בראש".
נושא העבודה והעיסוק בה דיברו מאוד אל ירון, מה שהתבטא גם בשירותו הצבאי. בתיק החניך שלו בקורס חובשים כותב מפקדו בסיכום אחד מהראיונות שקיים עימו: "עשה עבודת גמר גדולה בהיסטוריה בנושא ביצורי העיר והלחימה עליה בתקופת המלוכה", נושא המקשר בין אהבתו לצבא לבין הארכיאולוגיה האהובה עליו ועל משפחתו, ושלאביו מגע בעבודתו בשימור אתרים עתיקים".

ערב זה מאוד קשה לנו, וביחד עם זה חשוב לנו מאוד. ההכנות וההתכנסות ביחד עם המשפחה ועם החברים של ירון ושלנו, הם דברים שטבעיים ומוכרים לנו משמחות, מחגיגות, מימי הולדת, מבני מצווה של הילדים, ומסיום בית הספר התיכון. ההכנות לערב זה הפגישו אותנו בעוצמה עם תחושה סוריאליסטית-אבסורדית: מפגש עם כולם... ובלי ירון; מפגש עם הקרובים... ולא לשמחה. לא רוצים להשלים, וגם אי אפשר, וביחד עם זה – אין ברירה. המציאות חזקה מאיתנו, ובתוך מציאות שכזו נאחזים בכל מה שאפשר:
בזיכרונות, בתמונות, בסיפורים ובאנקדוטות של בני המשפחה, חברים, מורים, שכנים, ומתחזקים במי שאיתנו: בחברים של ירון שדרכם אנו חוזרים ונוגעים בירון, בחברים שלנו שמתעניינים, שמקשיבים, שנמצאים ותומכים ובמשפחה שהייתה שותפה לגידולו, שחוותה איתו ואיתנו את צמיחתו, את חוויותיו, את התרגשויותיו לקראת ובמהלך בחינות הבגרות, בהכנות שערך לקראת הגיבושים ואת שמחתו וגאוותו העצומים כשהתקבל לסיירת, ובמהלך שירותו - את קשייו, אתגריו והתמודדותו במהלך הקורסים, ולאחר כל הניווטים והמסעות את התלהבותו מרוח היחידה ומערכיה, מאיכות היחסים שבה. ירון חי רק 19 שנים. חיים קצרים מאוד, אך מלאים מאוד – ירון אהב את החיים, והחיים אהבו אותו.

ירון - ילד של ניגודים, שבו זמנית משלימים זה את זה, וקובעים את אופיו ואת דמותו. ילד-נער עקשן, אמביציוזי ובעל דחף להישגיות, וביחד עם זה - מציאותי, גמיש ובעל יכולת השלמה עם הנתון. רצה מאוד להתקבל לקורס טייס: היה מנוי על ביטאון חיל-אוויר, בנה דגמי מטוסים, וכשלא עבר המבחנים - התאכזב אומנם מאוד, אף מיד גייס את עצמו למטרה הבאה: לסיירת!! שילב לימודים אינטנסיביים לבחינת הבגרות, חיי חברה סוערים ומהנים, עם אימונים מפרכים לקראת מבחני הגיבוש. ירון שמח והיה גאה מאוד, ואנחנו איתו ו"בגדול" כשעבר את הגיבושון.
ירון לא התעניין מעולם בחובשות, וקורס החובשים "נחת" עליו בהפתעה גמורה. יחד עם זאת, לאחר שבוע בקורס כבר הזדהה מאוד עם התפקיד, והיה עסוק כולו, גם בחופשות, בחומר הנלמד, תוך שהפעיל ושיתף את כולם: חברים ומשפחה, כולל בתרגולי החדרת עירויים לחברים, ובעיקר לטל, אחיו, שגילה עניין ואומץ בולטים.
פיזית לא נראה חסון במיוחד, ויחד עם זאת היה שרירי, חזק ואצן מצטיין. ירון היה "חיה חברתית" במלוא מובן המילה. עמד תמיד במרכז החבורה אליה השתייך, והקרין סמכות ואהבת חיים.
היה שובב, מלא הומור, לעיתים גם עבר גבולות בציניות או בתעלולים, אך כל זאת עם חום, אנושיות, רגישות והרבה אהבה שהתבטאו בהרבה מאוד אופנים, אפילו במתנות שנהג להביא מטיולים, אותן בחר בקפידה ובהתאמה לכל אחד מאיתנו. כשהצעתי את עזרתי למירה רון, המחנכת בכיתה ד', לאחר אסון שבו נהרג יריב, ילד מכיתתו של ירון, השיבה מירה שאין צורך כי ירון ברגישות, בבגרות, באינטואיציה מפתיעים גילה יוזמה, וארגן את כל הכיתה ללינה משותפת בביתה של אחת הבנות.
הייתה בירון אימפולסיביות לצד אחריות וכושר התמדה בתפקידים שמילא כמו "אחראי מחסן" ב"צופים" או בארגון אמצעי בטיחות בבית ספר בתקופת מלחמת המפרץ. הוא מילא תמיד ברצינות ועד תום כל משימה או מטרה שלקח על עצמו או שהוטלה עליו בלימודים, בתנועת הנוער, בין החבר'ה, בספורט ובאימונים - במסגרת שירותו הצבאי.
ירון אהב מאוד אסטטיקה ובו זמנית היה בלגניסט. חבריו יעידו שתכופות נדרשה אסטרטגיה מתוחכמת כדי לעבור את הדרך מהדלת עד לשולחן או למיטתו מבלי לגרום נזקים למחברות, לספרים, לבגדים ועוד ועוד... שהיו פזורים בערימות על הרצפה. אהב להתפנק, והיה מאוד לא מפונק.
טווח התעניינותו היה רחב ומגוון: חברה, ספורט, "צופים", תחומים עיוניים, מוסיקה והכול בפרופורציה.
היה פתוח ושיתף תמיד בני המשפחה וחברים בחוויותיו, רגשותיו ודעותיו בדרך שסחפה את השומעים.
הדגיש מאוד יושר וכנות, ודרש אותם מעצמו ומהסובבים אותו. היה גאה שערכים אלה היוו נורמה בסיסית ביחידה שאליה השתייך.
וכמה קשה לדבר על כל אלה בלשון עבר!!!
ירוניק - בן, אח, נכד, חבר, שכל כך ישנו וכל כך איננו.
ירון שכל כך אהב את החיים וכל כך לא מגיע לו למות.

אנו מקווים שפינה זו, המהווה יד זיכרון לירון שלנו, תשרת את התלמידים ואת המורים, ותשמש מקום מפגש למשתתפי הסדנה לעבודות גמר ולפעילויות לימודיות בנושאים שהיו קרובים לירון.
מתוך דברים של יהודית בטקס חנוכת הפינה לעבודות גמר שהוקמה בספרית הגימנסיה העברית ירושלים, והוקדשה על ידי המשפחה לזכרו של ירון.
הטקס נערך ב - 31.12.93