בין הר שלמה והר יהורם,

הר שלמה בשבוע הבא, ב-20.3, ימלאו לירון 39 שנים.
את 19 השנים הראשונות מתוכן הוא חי חיים מלאים,
ב-20 השנים שאחריהן הוא איננו ואנחנו ממשיכים לחיות אותו.

מלבד הבית והחדר שלו, יש שני מקומות בהם אנחנו יכולים לזכור ולהתייחד עם ירון שלנו:
בית העלמין הצבאי בהר הרצל והמצפה מעל לאוכף שבין הר שלמה והר יהורם.
לכל אחד מהמקומות משמעות אחרת עבורנו: בית העלמין הצבאי, למרות הטיפוח והגינון, משדר אווירה של מוות, של אין ושל סוף מוחלט.
המצפה והאוכף משדרים, בעוצמה הבלתי נגמרת של המקום והנוף, ראשוניות, חיים, נעורים, כוח רצון ונחישות.

במלאת 20 שנה למותו, החלטנו לקבץ את המשפחה הקרובה, חברים שלנו וחברים של ירון מבית הספר, הצופים ו"צוות יואב", לעלות הנה ולזכור אותו במקום בו נפרד מאיתנו לתמיד, כמו שכתב אנטואן דה סנט אקזופרי בספרו "הנסיך הקטן": "נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו... כי במקום הזה הופיע הנסיך הקטן על פני הארץ, ומכאן נעלם".

אני זוכר את הפעם הראשונה בה העפלנו - שתי המשפחות: בר-דור ועופר, מלווים בחיילי הצוות ומפקדים מהיחידה, ממפגש הכביש עם נחל שלמה, במעלה הערוץ עד האוכף, הלומים עדיין מהכאב על האובדן ומתקשים להתמודד עם העליה ועם נוף הבראשית שהקיף אותנו, ובראש מהדהד כל הזמן השם ירון... ירון... ירון.
הגענו לאוכף הקטן, המקום אליו רץ ירון לטפל בערן, וראינו את השבילים המגיעים אליו ואת השלוחה הקטנה בה התמוטט ירון ובה ניסו, לשווא, להחיות אותו.
ראינו את הסלע עליו חרטו החברים מהצוות את השמות ערן וירון,
וראינו את קו המגע המפריד בין יסוד למשקע, בין שחור ללבן, ואת השלט החלוד עליו נכתב: "אחד המקומות היחידים בעולם שבצעד אחד עוברים חמש מאות מליון שנים", וחשבתי על הצעד האחד, הגורלי, שעשה ירון כשעבר מכאן לשם, מיש לאין, מחיים למוות.

הר שלמה ואני זוכר את הפעם בה הגעתי עם אנשי רשות שמורות הטבע, שאישרו הקמת מצפה זיכרון אחרי משא ומתן ארוך ואחרי דחייה שלי של הצעות שלהם למיקומים שונים בנגב ובערבה, אל נקודת הגובה הזו – נ.ג. 628.
הלכנו אז שעה ארוכה מהחניון שליד הכביש וכשהגענו הנה ונעצרנו ממש מעל האוכף, צופים אליו, החסרתי פעימה.
למרות המרחק מהכביש, למרות הדרך הכמעט בלתי עבירה, ידעתי מיד שזה ה-מקום.
ולא ידעתי אז עד כמה יהפוך המצפה לנקודה משמעותית על ציר טיולי בתי הספר ותנועות הנוער באזור הרי אילת.

והפעם בה חזרתי למצפה עם שרגא, מנהל גן לאומי עבדת, שמונה להיות אחראי על הביצוע, ועם השומר הבדואי של הגן הלאומי כדי לבדוק ולתכנן את ההתארגנות והעברת החומרים הדרושים להקמה, לכמה חמורים נזדקק ודרך איפוא בכלל אפשר להעביר חמורים?

ואני זוכר, ולעולם לא אשכח, את השבוע בו ירדנו לאילת - "צוות יואב", "צוות איתי", ראובן עופר ואני – עם צוות עובדי הגן הלאומי עבדת לבנות את האתר.
ספונים בתוך כילת רשת שחורה, שיצרה עבורנו מיקרוקוסמוס מוגן משמש וחום במשך כל היום, נושאים בכל בוקר את הציוד הדרוש, מים ומזון, מהחניון אל המצפה, וחוזרים כל ערב לאכסניה באילת.
עובדים באמצעים פרימיטיביים ידניים, ובזהירות שלא לפגוע שלא לצורך במרקם הטבעי של פני השטח הקיימים במצפה ובדרך אליו.
השבוע שבסופו – כשהושלמה העבודה והרשת הוסרה – הפך המצפה בבת אחת, על שלטי האבן ומושבי העץ שלו, להיות חלק בלתי נפרד מכל העולם נורא ההוד המקיף אותו, ואני פשוט לא יכולתי לעמוד בהתרגשות ובכאב – ונשברתי.

והשבת בה חנכנו את המצפה.
שורה ארוכה של אנשים, בני משפחה, חברים, חיילי היחידה, נעה וטיפסה לאורך השבילים, מילאה את המצפה ואת האוכף בהמולה זוכרת ומנחמת, והקיפה אותנו בחום ואהבה.

והיום בו התגייסו שוב ובאו חיילי הצוות למבצע חד יומי לקבוע שלט אבן באוכף עצמו, שלט שיחליף את שלט המתכת המאולתר, החלוד, וידגיש את קו המגע העובר בו.
שלט אבן שלצערי נפל קורבן לונדליזם לפני מספר שנים.

לאורך השנים אנחנו מקבלים "דרישות שלום" מתלמידי תיכון וחברי תנועות נוער, שהולכים במסלול, עוברים ומתעכבים במצפה ובאוכף ונחשפים לסיפור של ירון וערן ושל הניווט הגורלי ההוא.
...והמצפה הפך לנקודת ציון במפת הטיולים האינטראקטיבית באינטרנט הנקראת "עמוד ענן", בה הוא מוגדר כ"תצפית המט"כליסטים".

כמעט מדי שנה יהודית ואני מגיעים לכאן, בדרך-כלל בסתיו.
צועדים בשקט, לבדנו, עם הרוח, עם הזכרונות והכאב המתעורר כל פעם מחדש, יושבים מוקפים בנוף ומתייחדים עם ירון.

הר שלמה אני לא יודע עוד כמה שנים נוכל אנחנו – ההורים – להגיע הנה ולהתייחד עם ירון, במקום הכל-כך משמעותי הזה עבורנו.
אנחנו רק מקווים, ולמעשה בטוחים, שילדינו ונכדינו, שלא זכו להכיר את ירון בחייו, אבל מכירים ויכירו אותו כחלק משמעותי במורשת המשפחתית, ימשיכו לזכור, לפקוד ולשמר את המצפה הזה גם בעתיד.

וכל עוד יהיה מי שיזכור ויישא בליבו את ירון – ירון יחיה בתוכנו.

היום, אנחנו מכונסים כאן שוב – בני משפחה, חברים של ירון שהפכו עם השנים להיות כמעט חלק מהמשפחה, וחיילי "צוות יואב" - אלה שהיו עם ירון וערן בתקופה המשמעותית של השירות ביחידה, ובניווט ההוא, חוו את האסון וליוו ומלווים אותנו עד היום.
עבורנו אתם חבורה מחבקת ומחממת לב, משמעותית גם ביום-יום וגם בימים המיוחדים בהם אנחנו זוכרים ומזכירים את ירון.

אנחנו מחבקים אתכם חיבוק אמיץ ואומרים - המון תודה.
דברים שנאמרו על-ידי יואל, אבא של ירון, בעליה למצפה ב-16.3.12