ואלה שמות שנתנו לו,
שכינינו אותו,
שאהבנו אותו בהם:
ירוֹן
ירוֹני
רוֹני, רוֹן
רוֹניק, רוֹנקין
רוֹן-רוֹן
רוֹנצ'יק, רוּז'יק
אוֹנדיוֹ
אוֹנדִין
דידוֹ
שידי

ובפי החבר'ה:
בּר-דוֹר
בָּחצָר

 
 
1992 1993 1994 1995 1996 1997 1998 1999
2000 2001 2002 2003 2004 2005 2006 2007
2008 2009 2010 2011 2012      

1992

התיישבנו לארוחת הערב
והם נכנסו, שלושה במדים.
ואנחנו החוורנו, ליבנו הלם.
עיניהם אמרו עוד בטרם דיברו
ואנחנו ידענו.
שאלנו - מה קרה? והם - ירון.
ואנחנו קלטנו. קלטנו?
וצלצלנו לליאור.
ויואל אמר: אוריק... ירון... וסע בזהירות.
וליאור ושרון ידעו והבינו.
וטל פרץ החוצה בסערה. כמה מפחיד.
והמודיע יצא אחריו ואליו.
ומיכל זעקה: זה לא פייר!
ובבת אחת הכל כבר אחר.
לעזאזל, כמה דלות המילים.
ונסענו להודיע להורים: סבתות וסבים.
ומה לומר? ואיך אפשר?
ובאתי עם חוה להורי וצלצלתי בדלת
והם פתחו בחיוך, בפנים מאירות.
ואמרתי.
ואמא הייתה אבודה,
ואבא, בדמעות ובחוסר אונים:
איבדתי בשואה אם ואח ולא הכרתי דמעות
ו-רוני, אין קשה מזה... ומה קורה לי? - אני בוכה?!...
וחזרנו הביתה רועדות, חבוקות,
והבית נשטף בקרובים וחברים,
הלומים, בוכים, כואבים,
מחבקים, אוהבים.
כולם...
מלבדך, רוניק.
אמא
אוגוסט 1992


חזרה למעלה

והיום היינו שם, במקום הנורא מכל,
במקום בו נושקים השמים לארץ,
במקום בו נוגע שחור בלבן,
במקום בו נשק המוות לחייך.
וראינו את הסלעים החשופים המפוררים מאקלים המדבר -
את סלעי היסוד השחורים ואת סלעי המשקע הלבנים.
ובדיוק במקום בו עוברים בצעד אחד חמש מאות מליון שנים
עברת אתה מההוויה אל החידלון, מחייך הרגעיים, הצעירים אל הנצח.
הר בהר נגע...
איש באיש נגע...
יש באין נגע.
ועברנו צעד אחר צעד את המסלול האחרון שלך בשביל העזים המתפתל,
העולה ויורד על קו הרכס האפל משחור, ושמענו את נשימותיך הכבדות
בריצה המהירה, וגם תחת כפות רגלינו להט ההר השחור.
האם חשת משהו תוך כדי ריצה?
האם ידעת שריצה קצרה זו היא תחילתה של הדרך הארוכה אל הנצח,
דרך שאין ממנה חזרה?
האם הצלחת לראות לאורך השביל הצר את נוף הקדומים הבראשיתי
הנפרש לכל מלוא העין משני עבריו?
האם חששת ליפול, מתוך ערפול חושים ועייפות, לתהומות האורבים משני צידיו -
כשלמעשה הלכת לקראת התהום הנוראה מכל, העמוקה מכל והאפלה מכל,
תהום שאין ממנה חזרה.
וראינו את האוכף הקטן, ממש מעל קו התפר בין שחור ללבן, בו טיפלת בערן,
וראינו את המדרון חשוף השמש, הבוהק בלובן בו קרסת, נפלת,
ובו ניסו להחזיקך בחיים, להשאיר אותך איתנו,
לא לאבד אותך...
ולשווא...
אבא
6.8.92
דברים שנכתבו בעקבות ביקור ראשון של המשפחות
עם מפקדי היחידה וחיילי הצוות באוכף בין הר שלמה להר יהורם בו נפלו ירון וערן
חזרה למעלה


 

1993

ירון,

לא נהרגת במלחמה.
לא מתת בהתקפת מחבלים.

נפלת בתאונת אימונים -
כמו רבים אחרים,
שהם בעצם מיעוט.

את החיוך שלך אני לא אשכח אף-פעם,
מן חיוך תמידי שכזה.
נדמה כי גם כשהיינו רבים וכועסים היית מחייך.

והמקום בו נפלת - מאוד מיוחד
מן קו חזק וברור שמפריד
בין שחור ללבן, בין חושך לאור,
בין חיים למוות.

ובלילות אני מנסה לדבר איתך
וצועק בתוך ליבי – אחי, ואתה אינך עונה.
אז אני מרגיש שליבי כאילו נקרע בתוכי
ואתה מנסה לצאת דרכו החוצה.

זו הרגשה מוזרה כזו לדעת
שמעלום לא הלכת וגם לא תלך
ועם זאת - לעולם לא תחזור.

אני אוהב אותך... אחי.
טל
5.8.93 חזרה למעלה


ירון,

קשה לי מאוד בלעדיך, כמעט בלתי אפשרי.
דווקא בשנתיים האחרונות של חייך נקשרנו מאוד אחד לשני,
היינו משחקים ביחד, צוחקים ביחד,
היית מלמד אותי הרבה דברים שצריכים לדעת לגבי החיים.
ואז פתאום הגיע הקץ, והקץ הזה הוא קץ מוזר ומשונה,
מן סוף שלא בא בזמן, והסוף הזה הוא אכזר, אכזר מאוד.
הקץ הזה קטע את צחוקינו וקטע את משחקינו
והקץ הזה קטע עוד הרבה דברים אחרים.
הקץ הזה, ירון, קטע את חייך!
אך אתה לא תשכח ממני.
כל דבר שאני עושה או רואה מזכיר לי אותך.
כשאני שומעת משהו מצחיק ממישהו אני נזכרת בחוש ההומור הנדיר שלך.
אם זה כשאני רואה משפחת סמפסון או כשאני שומעת ילדים שצוחקים
על השיר של שאלתיאל קוואק. זה נשמע מצחיק, אבל כשאני שומעת אותם
צוחקים על השיר של שאלתיאל אני מרגישה צביטה בלב.
יש עוד דברים, ירון, שמזכירים לי אותך, אבל אני מעדיפה להשאיר אותם
ביני לבינך, במחשבות, ובתוך ליבי השבור, שרק אתה ואני נדע עליהם.
(גם כשאני לא עושה שום דבר אני נזכרת בך).

מתגעגעת ואוהבת מאוד

אחותך מיכל
(ליטי, דובונית, מילילי ועוד)
10.8.93 חזרה למעלה


רוניק,

שכל-כך שמחנו איתך בהתבגרותך היפה, העשירה והתוססת,
אתה כל-כך חסר לכולנו כל יום, כל שעה וכל רגע -
בחוש ההומור שלך, בבדיחות, בחיוך המאיר, בפתקים המעוטרים
והמצחיקים שהשארת לנו בכל הזדמנות.
בארוחות המשפחתיות בבית, ובמסגרת המשפחה המורחבת, בהן שיתפת
אותנו "בגדול" בחוויותיך.
ב"צחוקים" ובהמולה שעלו מחדרך שהיה תמיד צפוף ומלא בחברים.
באין-סוף ניירות, מחברות וספרים שמילאו והתגלגלו מפוזרים על רצפת
החדר שלך - בעיקר בתקופת בחינות הבגרות.
אנחנו מתגעגעים לטיולים המשותפים ברחבי הארץ והעולם, ולנסיעות
המשפחתיות לביקורי שבת בבסיסים השונים בהם שירתתם ליאור ואתה,
הנסיעות המלוות תמיד בצידניות מלאות כל טוב.
אנחנו מתגעגעים לחוות הדעת שלך ולביקורת הצינית ההומוריסטית,
שהיתה תמיד גם חמה ובונה, על כל דבר.
אנחנו מתגעגעים לסלנג הנפלא שפיתחת עם החבר'ה,
סלנג שהגיע למימדי שפה פרטית שלכם, שהדים ממנה הגיעו אף אלינו.
רוניק, בן, אח, נכד, חבר -
אתה כל-כך "ישנו" וכל-כך "איננו", כל-כך חסר לנו וכל-כך איתנו כל הזמן.
נפלת כשרצת לעזור ולהעניק חיים לחבר, אך כוחך,
בתנאים ובמצב ששררו באותו זמן ומקום, לא עמד לך.
מותך, קטיעת חייך, בהיותך כה צעיר ומלא חיים, אינה נתפסת.
ירון, שכל-כך אהבת את החיים וכל-כך לא מגיע לך למות.
אמא
דצמבר 1993 חזרה למעלה


רוניק,
עכשיו חורף – קר, סגריר.
אני ממשיך לבוא ולבקר אותך מדי פעם, יושב לצדך על שפת הקבר על האבן הקרה.
ממש כמו שהייתי יושב תמיד על שפת המיטה כשהייתי נכנס לחדרך הקטן להעיר אותך, לחבק, ללטף, להתפנק. להפציר ולחזור ולהפציר
בך לקום, כי הגיע הזמן.
תמיד אהבת לישון, רטנת כשבאו להעיר אותך - אם בבוקר לבית-הספר ואם לצאת לבילוי בליל שבת עם החבר'ה, בחופשות מן הצבא.
תמיד ביקשת שאניח לך, שאחזור עוד חמש דקות, שאתן לך לישון עוד קצת, ותמיד ויתרתי.
גם עכשיו אני מוותר -
גם עכשיו אני מדבר אליך ואתה שותק, וממשיך לישון.
אלא שהפעם, רוניק, נראה לי – הגזמת.

אבא
23.1.93 חזרה למעלה


 

1994

ורק השם נותר חרוט באבן

ורק השם נותר חרוט באבן
אותיות השם: יוד-ריש-וו-נון.
שמך ירון.
מכל כינוייך, מכל שמות החיבה בהם קראנו לך ונתנו לך חברים,
נחרט שמך המפורש, השם שהענקנו לך בלידתך - ירון.
חרוט ביד לא אמונה, באבן שורטת אבן
על-ידי חברים שרצו לזכור,
שרצו לשמור את חברות החיילים הזו,
הרעות הנרקמת באימונים, בתרגילים ובמסעות הניווטים שלאורך המסלול.
חרוט על סלע הגיר הקלוי, באוכף ההוא בין הר יהורם להר שלמה,
במקום בו נפלת, נסיך קטן שלנו, על קן התפר בין לבן לשחור
ונפרדת מאיתנו לתמיד, מונף אל על ברעם מסוק הפינוי,
ובמקום כוכב יקדה השמש מעליך.
חקוק על כרית האבן שלמראשותיך
בגן השיש הדומם, מקום מנוחתך האחרון.
כרית האבן הירושלמית, ורודת העורקים ועטורת פרחי הלוטוס.
כרית אחת, יחידה, בתוך אינספור שורות כריות
של ילדים-חיילים, במסדר שקפא לנצח,
על מדרגות ההר מתחת לאוושת האורנים.
צרוב על קיר אבן הטרוורטין החיוורת
במבוך האבן לזכר חיילי המודיעין.
שביל מתפתל בין הקירות מחצר לחצר, מכיכר לכיכר
ועל כולם שמות.
ושמך רשום על הקיר בחצר האחרונה,
בין נופלי החולין, הרוגי התאונות, מתי הטעויות,
ללא זוהר הקרב והילת הגבורה.
מוטבע באבן המדבר הצהובה-אפורה שקבענו במצפה בהר יהורם
על ציר הניווט האחרון שלך בעליה מעין נטפים, ויה הר שלמה.
האבן הנשקפת אל נוף קדומים נורא הוד ועוצר נשימה,
ממדבר נגב ועד ים סוף, ומסיני עד ערבה והרי אדום.
האבן הצופה אל מקום נפילתך,
שתזכיר לעוברים ומטיילים בציר - היה נער, וראו - איננו עוד.
ורק השם נותר חרוט באבן,
אבל הילד, הנער שהיית, על שמחת החיים שבו, שובבותו, פקחותו,
סקרנותו, רצינותו, רעותו ואהבתו יוותר חרוט בלבנו לעד -
רוניק שלנו.

אבא
אפריל 1994
דברים שנכתבו לחנוכת מצפה הר יהורם לזכר ירון וערן,
שהוקם באחת מפסגות הר יהורם הצופות אל האוכף בו נפלו השניים
חזרה למעלה




ירון,

אתה ואני היינו אחים מכל הבחינות -
אחים למשחקים ואחים למחנות על עצים,
אחים לבדיחות משותפות ולנדב"ר משפחתי מיוחד.
אחים לאהבת בעלי-חיים - במיוחד כלבים,
וגם אחים לריבים, לצעקות ולמכות.

בשל הפרש הגילים בינינו עשית כמעט הכל שלב אחד אחרי -
לימודים בבי"ס פולה ובגמנסיה, בהם היו לנו מורים משותפים,
עבודת גמר לבגרות וכמובן גיוס ושירות צבאי.
רק בדבר אחד מיהרת והקדמת אותי, ואין לי מושג למה -
בטח לא מתוך בחירה שלך.

לכל מסגרת יש הפינה הבולטת בה
ובמשפחה שלנו, היית אתה ירון הבולט, עם הקולניות האופיינית שלך,
עם חוסר המנוחה, הפעלתנות והעקשנות, ועם היכולת המופלאה שלך
להיות תמיד במרכז ולגרום לכולנו לעסוק בך.

אז ירון, היה בטוח שעדיין, ואפילו יותר מתמיד, אנו עסוקים בך,
ולא נרפה, למרות שמסביבנו הכל ממשיך להתקדם ולהשתנות.
ליאור
דצמבר 1994 חזרה למעלה


 

1995

השרב הכבד שעובר עלינו השבוע, מחזיר אותנו במחי יד לחום הנורא ההוא
של ה-28.5.92, החום שהצמית אותך, בדיוק לפני שלוש שנים.

בחודשים האחרונים בהם עסקנו בצורה אינטנסיבית כל-כך בהוצאת החוברת לזכרך -
עברנו שוב - יחד איתך, אך כל-כך בלעדיך - את מסלול חייך הקצרים:
ירון תינוק, ירון ילד, ירון נער, תלמיד, גבר צעיר, חייל... ודי.

וחזרנו שוב ושוב אל הרגע הנורא ההוא, רגע ההודעה.
הרגע בו נחתכים החיים לשניים באבחת סכין ומאז יש רק "לפני" ו"אחרי".

והזכרונות כל-כך חיים, וכל-כך כואבים.

שלוש שנים של חוויות שעברו עלינו בצל חסרונך - חוויות קטנות, יום יומיות
וחוויות גדולות חד פעמיות.
שמחות וצער, אושר וכאב, והכל בלעדיך.

רוניק, אנחנו כבר לא אותם אנשים שהכרת, כבר לא אותה משפחה.
בכל אחד מאיתנו נשבר משהו.
ב"ביחד" שלנו נפער חור, חלל,
אבל, כבר בערב הראשון, עוד בטרם עיכלנו את האסון, החלטנו ללא מילים
שאנחנו נמשיך לחיות -
עם האובדן, עם הכאב... להמשיך עבורנו כולנו, להמשיך עבורך.
ואנחנו ממשיכים. וכל בוקר הוא התחלה חדשה של הניסיון והמאמץ הבלתי פוסק הזה.

לאט, לאט מגיעים כל החברים שלך אל יום השחרור.
אחד אחרי השני הם נוסעים לבקו"ם, פושטים מדים,
מחזירים ציוד ועולים על אזרחי.
אתה לא תגיע ליום הזה, ורק דרכם, המלווים אותנו ועוטפים אותנו באהבה
בשלוש השנים הקשות האלה,
אנו חווים את כל מה שהיית יכול להיות ולעשות,
כל מה שהוחמץ ונקטע עם מותך.

דווקא אתה, שכל-כך הצטיינת בריצה תמיד, שגם ביום חמישי הנורא ההוא,
על הר שלמה, רצת - לאסונך ולאסוננו - בכל כוח החיים שהיה בך,
דווקא אתה נשארת מאחור, ותמיד, תמיד תהיה חייל במסלול -
מסלול שנקטע ולא יבוא לעולם אל סיומו הנכון.

אבא
25.5.95 חזרה למעלה


 

1996

רוניק,

ארבע שנים חלפו מאז הדפיקה ההיא בדלת,
מאז השאלה הנוראה: משפחת בר-דור? ההורים של ירון בר-דור?
כן, אנחנו עדיין משפחה. וכן, אנחנו עדיין כל-כך ההורים שלך - ירון.

ארבע שנים חלפו, בהן למדנו הרבה עליך ועלינו.
בהן צירפנו סיפור לזכרון, פרט לפרט והשלמנו (כמו בפאזל) את תמונת חייך הקצרים,
בהן אספנו את עצמנו, גייסנו את כל הכוחות והמשכנו הלאה.
ארבע שנים בהן למדנו על כאב, על געגועים, על זכרונות, על חלומות
ועל יקיצה חוזרת ונשנית אל המציאות שבלעדיך.
בהן למדנו על חברות ועל חברים - חברים שלך וחברים שלנו.
ארבע שנים בהן התבגרנו כולנו, אך לא השלמנו עם החיים בלעדיך,
ואיננו יכולים ורוצים להשלים עם חסרונך.

וטל סיים את הלימודים וגמר בחינות בגרות,
ונסע כמו כולם, וכמוך - ארבע שנים לפניו - אל איי הקיץ הנצחי של יוון.
וכשחזר עמוס חוויות ואלבומי צילומים יפהפיים של ים כחול, כפרים לבנים ושקיעות אדומות, היית גם אתה איתנו שם - לקבל את פניו בשדה התעופה.

ליאור נשא את שרון לאישה - ואתה היית איתנו, עם כל המשפחה והחברים, מתחת לחופה, ובחצר הירושלמית בה נערכה מסיבת הנישואין לאור הירח המלא.

טל התגייס (היית מאמין? טל שרק אתמול היה ילד) ואתה היית איתנו - איך לא - בבוקר הגיוס בבית החיל, בדפיקות הלב שלפני, ובזכרונות הגיוס שלך.
וגיוס התערב בגיוס, וגשם דק טפטף כמו דמעות כשנפנפנו לפרידה לטל הנשקף מחלון האוטובוס המתרחק.
ואתה היית איתנו בחופשות הראשונות שלו בבית, טירון במדים מבהיקים וכומתה בלתי מגוהצת ועם המון המון סיפורים (ממש כמוך).
ואתה איתנו בכל ביקור בגמנסיה באסיפות הורים ובפגישות עם המורים של מיכל שאו-טו-טו גומרת חטיבת ביניים, ואתה איתנו במפקדים ובפעילויות בשבט מצדה שהיה הבית השני שלך.

וסבא אריה נפטר, וליווינו אותו למנוחתו האחרונה לפני ארבעה שבועות, וגם שם היית איתנו.

במשפט המתנהל בעקבות מותך ומותו של ערן, והמלווה אותנו כבר למעלה משנתיים ארוכות, מדובר רבות על "אימון יום דרום" ועל ההבדלים בין מסע לניווט -
מה ההוראות הצה"ליות לגבי האחד ומה החריגות המותרות לגבי השני.
והדברים נפרטים לפעמים לפריטות של התנצחות משפטית בין עורכי דין.
ארבע שנים חלפו מאז אותו "אימון יום דרום" - ארבע שנים בהן אנחנו הולכים במסע ארוך וקשה, מנסים לנווט את דרכנו ואת חיינו מיום ליום בשגרה, על דאגותיה, צערה ושמחותיה, חגורים בכאב על מותך.

ואנו ממשיכים רוניק. ואתה איתנו.
אבא
מאי 1996 חזרה למעלה


 

1997

ירון,

הכל התחיל ביום שנהרגת, הכל.
ביום הזה, ירון, לא רק אתה נהרגת, לא רק אתה נפלת.
ביום הזה מתו הרבה דברים ובאותה שעה נולדו הרבה דברים.
אני השתניתי, אני כבר לא מי שהייתי פעם.
אפשר להגיד שזה בגלל הגיל, ההתבגרות, החיים, הסביבה, אבל אני ידע שאת הכל אתה שינית.

בשניה שהמבשרים נכנסו בדלת, לפני שאמרו משהו, ולפני שראיתי את הפנים של אמא ואבא,
כבר ידעתי שמשהו קרה ורעדתי בכל הגוף.
ואז בא המשפט ששינה את הכל, כולל אותי, משפט שאני לא אשכח אף פעם.
הם אמרו: "זה בקשר לירון, הוא נספה הבוקר בתאונת אימונים".
לא ממש הבנתי מה הם אומרים בזה, לא ידעתי מה קרה.
ידעתי רק שאני לא אראה אותך יותר.

עד אותו יום כשמישהו אמר שנשבר לו הלב חשבתי שזה רק ביטוי, לא האמנתי שקיים דבר כזה,
אבל באותו רגע נשבר לי הלב.
הרבה דברים השתנו בי באותו יום. התבגרתי. נהייתי "ילד גדול".
התחלתי להתייחס לכל דבר בשיא הרצינות או בציניות.
התחלתי לשים לב למילים של שירים, וגיליתי שהרבה דברים מזכירים לי אותך.
נהייתי אדם רגיש.
אין יום שעובר בלי שאני חושב עליך, בלי שמשהו מזכיר לי אותך.
ירון, אני מתגעגע אליך כל-כך.

ואני זוכר, לעזאזל, אני זוכר הכל.
זוכר אותך בבית בחדר עם החברים שלך,
זוכר את השפה שהייתם משתמשים בה, עם כל הביטויים שלכם.
וזוכר איך היינו משחקים עם ג'די (הכלב) ואיך אבא היה "מענה" אותנו עד שהיה מצלם אותנו.
ואיך היינו מדליקים נרות בפמוטים המוזרים של אבא בחנוכה, ואמא היתה מביאה סופגניות ריבת חלב.
(ואני זוכר איך כעסת כששמעת שמישהו ישן במיטה שלך או לבש בגדים שלך ועד היום אני לא מוכן שיישנו במיטה שלך. לפעמים אני נכנע ולובש חולצה שלך, עם הריח של הארון שלך, ואני לא מוכן שיגעו בחדר שלך, והוא כמו מקדש בשבילי).
ואיך אהבת עוגת "עקיצת דבורה" ואטריות?
אתה יודע כמה זמן עבר עד שנגענו באטריות אחרי שנהרגת?
ואני זוכר איך דיברנו בשבת האחרונה בה היית בבית על כל מיני דברים.
ואני זוכר איך לפני ההלוויה שלך הלכתי עם עמית וייס והוא סיפר לי איך הייתם משתעשעים, ועל כל התעלולים שלכם, ואז הוא ראה מקום, על המדרכה, שכתבתם בו את השמות שלכם, ושנינו בכינו והתחבקנו.
ואיך ראיתי את אורנה בוכה בחדר שלך ואפילו לא ידעתי מי היא.

אני ממשיך לחכות לך כל יום שישי... אולי, אולי תגיע.
ובכל פעם שאני מגיע ליחידה שלך אני רואה את החדר שלך.
עד היום, בצבא, כשאני נוהג מוקדם בבוקר או מאוחר בערב, לדרום לצפון או בחזרה לת"א, אני מדבר איתך ובוכה.

ירון, השנה הייתי בן עשרים.
כל השנים היית יותר גדול ממני ושימשתי לי מודל לחיקוי.
גם אחרי שנהרגת.
עכשיו, פתאום, אני יותר גדול ממך, וזה לא נקלט.
זה לא הגיוני וזה לא הוגן.
זה היה יום ההולדת הכי קשה שהיה לי.
לא רציתי כלום באותו יום, רק חשבתי עליך ודיברתי אליך.
הרגשתי, ואני עדיין מרגיש, כאילו פתאום אני צריך להיות גדול ואחראי,
אבל אני יודע שתמיד, ירון, אתה תישאר גדול ממני בארבע שנים -
גם בעוד עשרים שנה.

לא יודע להסביר איך, אבל אני מרגיש שאתה דואג לי ושומר עלי.
שלא תיתן שיקרה לי משהו רע.
אני פשוט יודע שאתה המלאך שלי.
זו רק שאלה של זמן עד שניפגש למעלה.
אני יודע בדיוק איך אגיב, ומה אני אגיד לך, ועל מה נדבר, ירון, וברור לי שאחרי זה כבר לא ניפרד אף פעם.

יש לי עוד המון זכרונות והמון מה לספר לך, אבל אני יודע שברגע שניפגש הכל יהיה ברור לשנינו.

אז להתראות... אחי.

טל
אפריל 1997 חזרה למעלה


ירון,
עד מתי אסתכל בתמונות שלך בסלון ואחשוב כמה חבל שאתה לא כאן איתי
ושאני לא יכולה לראות אותך מדבר או נע במציאות אלא רק בצילומים ובסרטים?

עד מתי אני אכנס לחדר שלך ואראה את כל הדברים הקשורים אליך –
בגדים, תמונות, הטנקים והמטוסים שלך, הכל עדיין נמצא בו ורק אתה אינך.
האם הם שווים משהו בלעדיך? הם חלק מהדברים המאפיינים והמזכירים לי אותך,
אבל אתה חסר לי כל-כך, והחדר שלך, על כל תכולתו, מחכה לך.

ירון, עד מתי אמשיך להתגעגע אליך ולרצות כל-כך שתחזור?
עד מתי אעמוד על-יד הקבר שלך ואתחנן שתצא ממנו בריא ושלם?
עד מתי החברים שלך והמשפחה כולה יחכו לך ויתגעגעו אליך?
עד מתי כשישאלו אותי כמה אחים יש לי אצטרך לחשוב לפני שאני עונה?
עד מתי תגדל בשנים אך תמיד תישאר בן 19 - חייל שנהרג על-מנת להציל חבר לצוות?
עוד כמה ימי זכרון ואזכרות יחלפו בהם ידברו עליך ויזכירו אותו, אך אתה לא תהיה בהם?

ירון,
אם לכל השאלות האלה היו תשובות הייתי מאושרת, כי אז היתה תקווה שאולי תחזור, אך לצערי הרב התשובה היחידה לכל השאלות היא אכזרית, קשה ובלתי ניתנת לתפיסה -
החדר שלך, חפציך, הטנקים והמטוסים, וכל המשפחה והחברים יחכו לך עד עולם - לשווא.
אתה לא תחזור ותמיד נזכור ונאהב אותך בגעגועים.

מיכל
מאי 1997 חזרה למעלה


חמש שנים, רוניק
חמש שנים עברו...
ושוב מאי, שוב אביב קצר וחמסיני
כמו האביב בו עזבת אותנו והתחלת את מסע הניווט
הארוך לעמוד לגורלך בקץ הימים.

אתה הולך ומתרחק מאיתנו בזמן.
אנחנו נסחפים איתו הלאה, הלאה... ואתה עצרת,
עצרת אי שם בלהט השרב באוכף בין הר שלמה להר יהורם.
אתה נותרת צעיר ומבטיח - פרח לפני מימוש במעבר בין נעורים לבגרות,
על סף המיצוי של כל הטוב שהיה גנוז בך...
ואנחנו מתבגרים ואפילו (לאחרונה) מזדקנים כבר קצת, רוניק -
ומקיימים.
מקיימים מה שהבטחנו לעצמנו ולך באותו יום נורא לפני חמש שנים -
להמשיך ולחיות, להמשיך ולהיות משפחה, בלעדיך אבל תמיד תמיד איתך,
ועם זכרונך.


המוות הכריע אותך, ילד שלנו, אבל הזמן לא יכול לך, ואתה תישאר
צעיר לנצח, תמיד בן 19.
אפילו טל הצעיר ממך בארבע שנים,
טל שהיה בן הזקונים עד שנולדה מיכל, ואז הכרזנו עליך כ"בינוני א'"
והוא זכה לתואר "בינוני ב'", אפילו הוא כבר השיג אותך והשנה מלאו לו עשרים.
למרות זאת, רוניק, אנחנו מבטיחים לך שתמיד תישאר אחיו הגדול,
"בינוני א'" שלנו.

הזמן, רוניק, כמו שחוזרים ואומרים כל יודעי השכול והאובדן,
הזמן אינו מרפא את הכאב...
והם צודקים.
אבל מי בכלל רוצה לרפא את הכאב,
הכאב הנושא איתו את זכרונך, הכאב המהווה ערוץ תקשורת שלנו אליך.

אחרי חמש שנים אנחנו אוהבים אותך יותר,
מתגעגעים אליך יותר, חסרים אותך יותר.
רגישים יותר לכל דבר - חפץ, תנועה או מחווה המזכירים לנו אותך.
ובוכים, רוניק, בוכים בדמעות ובוכים בלב.

אבא
מאי 1997 חזרה למעלה


 

1998

תמונות

אני מסתכל בתמונות, ירון,
תמונות משפחה וחברים
התמונות אומנם קפואות ונצחיות
אבל גם משתנות...

בהתחלה בשחור ולבן.
רק אבא ואמא.
אחר כך גם ליאור.
עובר זמן ואתה מצטרף,
אחר-כך אני.
ואז כבר בצבע וגם מיכל בתמונה.
ואנחנו גדלים ומתבגרים
מצולמים עם בני משפחה וחברים.
ותמונות של ילדות ובית ספר וצבא.
והכל זורם והכל ממשיך...
ועוד ועוד תמונות וכולם מחייכים ושמחים...

ואחר-כך פתאום תמונות בלעדיך
רק אני וליאור ומיכל
ואמא ואבא
חברים, קרובים, רחוקים...
ואתה כבר לא שם.
למי שמסתכל מהצד
כאילו כלום לא השתנה,
אבל פה כולם עצובים
כל אחד בדרכו.

אני יודע שלא עשית את זה מרצון,
שלא התכוונת לעזוב,
ואתה יושב לך לבד בפינה הכי מוגנת,
הכי בטוחה בלב המרוסק שלי
וכאילו מבקש סליחה,
סליחה על זה שאתה לא נמצא יותר בתמונות המשפחתיות
שאבא מתעקש להמשיך ולצלם.

אז ירון, שתדע שאני מוותר לך על הכל,
על כל התמונות שאתה לא נמצא בהן.
אתה הרי לא אשם...
רק על דבר אחד אני לא מוותר לך ירון,
על זה שאתה לא מצולם בחתונה של ליאור ושרון.

טל
15.5.98 חזרה למעלה


רוניק,

שנה, ועוד שנה, ועוד שנה
ועוד שנה, ועוד שנה... שש שנים.
ושוב, כמו אז - יום חמישי ה-28 למאי, היום בו חדלת...
ושוב, כמו אז - יום שישי ה-29 למאי, היום בו ליווינו אותך,
הולכים בעקבות הקומנדקר הצבאי במעלה הכביש התלול, והבאנו אותך למנוחת עולמים.
(איזה אבסורד - אותך, ילד שלנו פעלתן, מלא חיים וכספיתי, אותך - למנוחת עולמים).

שש שנים - וההר השתנה.
עוד ועוד חלקות התמלאו בערוגות וכריות אבן לבנות,
עצים ושיחים צמחו וגדלו.
העונות חוזרות ומתחלפות, ושוב אביב מאוחר, והר האבן הזה - זרוע המצבות,
שוב מתפרץ בפריחה משוגעת.
ואמא חוזרת ואומרת שאינה מסוגלת לקלוט את הניגוד שבין המוות והשכול
לבין הלבלוב והפריחה הצבעונית, הפסטורלית, הממלאים הכל.

מדי פעם כשאני נמצא פה לבדי איתך,
במפגשים המשפחתיים בחגים, בשמחות ובימי הזכרון
או בפגישות עם חברים שלך - אני מופתע מחדש מהזמן שעבר.
(כל-כך הרבה זמן?... איך זה יכול להיות?)
אני מסתכל עלינו - על המשפחה ועל החברים ומבחין בשינויים שחלו בכולנו.
ילדים הפכו לנערים, נערים לאנשים, ואנחנו מתבגרים (או מזדקנים) לאט אבל בטוח.
מיכל כבר על סף בחינות הבגרות של סוף השביעית (כיתה י"א),
טל מסיים עוד מעט את הצבא ומתלבט האם לחתום או לפרוש כנפיים אל העולם הגדול,
וליאור כבר איש משפחה בעל ותק, מטפח את התא המשפחתי החדש שלו, עם שרון.
החברים שלך רובם כבר מצויים עמוק עמוק בלימודים או בעבודה,
וחלקם מסיימים שירות קבע ארוך (שש שנים רוניק, שש שנים).

אני מסתכל עליהם בלב נצבט ומנסה לדמיין איזה סימנים ואיזה משקעים
היה משאיר בך הזמן שחלף.
איך היית נראה, ומה היית עושה היום... אלמלא...
לשווא...
שוב ושוב אתה חוזר אלי בדמות הנער החייל ממנו נפרדנו
באותה שבת האחרונה של לפני...
רזה ומוצק שרירים, שיער קוצני קצוץ, שיזוף עמוק עד מפתן הצווארון וקיפולי השרוולים,
קילוגרמים של נמשים, וחיוך של שמחה וגאווה בעיניים ועל השפתיים -
על סיום קורס הצלפים והחבירה אל הצוות בשבוע ניווט דרום.

נער שלי,
חייל שלי,
רוניק... אני מתגעגע.

אבא
25.5.98 חזרה למעלה


 

1999

אני בן 22, ירון, בן 22.
כבר ילד גדול.
לאט, לאט, בעל כורחי, אני מתבגר,
מתחיל לחשוב על העתיד ברצינות.

כואב להתבגר, ירון, כואב לגדול.
כואב לדעת שבכל יום שעובר, בכל צעד שאני עושה,
אני משאיר אותך יותר ויותר מאחור.

אבל למרות הכל אני נכנע -
נכנע לזמן שעובר בלי לעצור,
נכנע לגיל,
נכנע לחיים.
אני חושב עליך כל הזמן, ירון, בכל החלטה שאני עושה,
בכל פעם כשעצוב לי, בכל רגע שאני שמח.

הייתי נותן הכל, ירון, הכל...
בשביל לחזור לכמה דקות ליום שבת ה-23.5.92,
לפעם האחרונה בה ראיתי אותך.
פשוט בשביל להסתכל עליך, לחבק אותך ולבכות.

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" כתוב בתהילים.
אם אשכח אותך ירון - אמות.


טל
24.5.99 חזרה למעלה


שבע שנים אנחנו בלעדיך, רוניק.
שבע שנים של חיים בהם ידענו שמחות וצער,
בהן ליווינו את ליאור טל ומיכל בלימודים, בגיוס ושחרור ובנישואים,
בהן נפרדנו מסבא אריה וסבתא רחל.

שבע שנים...
ואני עדיין מתעורר לפעמים בבוקר בפחד נוראי ששכחתי איך אתה נראה
ואנו עדיין בוכים בהצגה או בקונצרט ברגע של התרגשות עמוקה
ואנחנו עדיין מחסירים פעימה למראה של חיילים ברחוב
ואנחנו עדיין מתכווצים עם כל ידיעה ברדיו או בעיתון על תאונת אימונים או התקלות עם נפגעים.
ואנחנו עדיין בוכים עליך... ועדיין מבכים את עצמנו.

שבע שנים של חיים אחרים, של החיים שאחרי ה-28.5.92.
שבע השנים הרעות מהן נראים כל החיים שלפני כאושר אחד גדול שנלקח מאיתנו בחטף
באבחת הסכין של מותך.

שבע שנים ושום דבר לא עומעם, כלום לא דהה -
לא הזכרונות של "לפני" - שמזינים אותנו כמעט יום יום,
ולא הכאב של "אחרי" - שבוער איפה שהוא בלב כאש תמיד.

דיברו הרבה בשבוע הלוהט הזה שעבר עלינו על התייבשות ומכות חום והמומחים השונים חזרו והסבירו, חזרו והזהירו.
שוב ושוב התכווצתי למשמע הדברים,
שוב ושוב בכיתי עליך ועלי.
שוב ושוב ראיתי אותך, רוניק, מול עיני, רץ באפיסת כוחות בשביל הבזלת השחור,
מוטל חסר אונים על המדרון הלבן, מוקף בחברי הצוות המנסים להחיותך,
מועלה אל המסוק המוביל אותך אל בית החולים - אל הקביעה הסופית והמוחלטת של מותך.
ושוב חזרתי אל המוות שהתדפק באותו ערב, בדמות שלושה מלאכים במדים, על דלתנו.

שבע שנים, רוניק, שבע שנים בלעדיך.
השנה השביעית, לפי מקורותינו, היא שנת שמיטה
בה ניתן לאדם ולאדמה מנוח, בה ניתן לטבע ולזמן לעשות את שלהם,
להתחדש ולפתוח דף חדש.
אך לא לנו ולך, רוניק. אנחנו ממשיכים במסלול שהותווה לנו ב-28.5.92.
לגעגועים שלנו אליך אין ולא יהיה מנוח,
לכאב שלנו עליך אין שמיטה.


אבא
26.5.99 חזרה למעלה


ירון,

אני מאוד רוצה לכתוב לך, אבל זה באמת קשה.
קשה לי להביע את הרגשות שלי,
קשה לי לכתוב לך כשאתה לא כאן.

ירון, שאלו אותי כמה פעמים איך מרגישים אחרי כל השנים שאתה אינך,
האם זה יותר קשה מאשר בהתחלה?
אין ספק שזה הרבה יותר כואב – כואב כי רואים הרבה יותר דברים שמתקשרים אליך,
ורואים איך כל החברים שלך נוסעים, לומדים, עובדים, מתחתנים...
ואתה...
(רק לפני שבועיים קיבלנו 3 הזמנות לחתונות של חברים שלך, וזה ממש שובר).

אני חושבת שבמשך הזמן קולטים יותר ויותר מה המשמעות של מותך.
ירון, מתחילים להבין שעזיבתך היא מוחלטת ולתמיד, מתחילים להבין שהזכרונות, התמונות והסרט הם באמת מה שנשאר ובהם אנחנו צריכים ונאלצים להיאחז.
מתחילים להרגיש שהכאב, העצב והגעגועים, שהיו עמומים בתחילה, הופכים להרבה יותר ברורים, יותר חדים, יותר קשים והרבה יותר אינסופיים.
אני אומרת "מתחילים להבין" כי לדעתי אני לא אבין ולא אקלוט את זה לעולם.

ירון,
הפצע מעמיק, מתרחב וממש מבעבע בתוך הלב.

אני מתגעגעת כל-כך

מיכל
27.5.99 חזרה למעלה


 

2000

רוניק,

שמונה שנים חלפו.
כל-כך הרבה זמן... כל-כך הרבה כאב... כל-כך הרבה געגועים.

רוניק, אתה מעולם לא השתחררת ולא חתמת קבע לתקופה קצרה או ארוכה,
ולא היתה לך הזדמנות לפרוש כנפיים ולצאת לטיול רחב יריעה של אחרי צבא -
כמו כולם.
ולי לעולם לא תהיה הזדמנות לערוך איתך טיול של אבא-בן, כמו הטיול הקצר והנפלא בניו-יורק עם טל (שסיים טיול בן חודשיים בארצות הברית), בו חרשנו את העיר המהממת הזו לאורכה ולרוחבה - בהליכה בשדרות וברחובות ובנסיעה במבוך התת קרקעי של הסבווי.

טיול בו היה לנו זמן לחוות ביחד חוויות חדשות ולשוחח באינטימיות שלא תמיד מצויה תחת ידינו.
רוניק, השנה נכנס אל חיינו גיא - כמו קרן אור זוהרת.
לידתו שינתה בבת אחת את הסטטוס המשפחתי של כולנו - שרון וליאור התחילו לשחק (בשיא הרצינות) באמא-אבא, טל ומיכל הפכו לדודים ואנחנו - למרות גילנו הצעיר - הפכנו לסבתא-סבא.
אהבנו אותו מהרגע הראשון והאהבה רק הולכת ומתגברת, הולכת ומתעצמת כל יום ועם כל צעד נוסף בהתפתחותו - עם כל חוכמה, כל חיוך וכל קשקוש של תינוקות.
כמו ילד ראשון, גם נכד ראשון הוא משהו ייחודי - פלא טבע, הכי בעולם, המחדש את ההתרגשות הראשונית על הולדת אדם חדש, עולם מלא חדש.
ולא - אין בו נחמה על החסרון שלך, רוניק.
האהבה הגדולה אליו אינה ממלאת את החלל שנפער בנו ב-28 למאי 92.
להיפך - כל פגישה איתו מעוררת צער על שאתה לא תזכה להכיר אותו, לאהוב אותו ולהיות גאה בו כמונו, והוא יכיר אותך, כשיגדל, רק מסיפורי המשפחה ומהתמונות באלבומים ובחוברת הזכרון.

רוניק, כל שנה בשלהי מאי אנחנו נאספים כאן, מסביבך, בחלקה הפורחת הזו, ומספרים לך על מה שעבר עלינו.
השנים חולפות, אנחנו מתקדמים בזמן, חווים חיים מלאים על כל גוניהם.
חיים בלעדיך - אבל חיים שאתה, זכרונך והגעגועים אליך הם חלק בלתי נפרד מהם.

אנחנו אוהבים אותך, רוניק.

אבא
22.5.00 חזרה למעלה


 

2001

רוניק,

שוב אנחנו נאספים סביבך בהר האבן והפרחים הזה.
שוב אנחנו עומדים איתך... עומדים בלעדיך.
תשע שנים חלפו. תשע שנים בהן כולנו החלפנו קידומת,
אפילו העולם החליף קידומת ועבר למילניום חדש, משאיר אותך הרחק מאחור במאה הקודמת,
אבל קרוב יותר מתמיד ללבנו.

ככל שהזמן עובר, רוניק, מתרבים הדברים שאתה מפסיד, שאנחנו מפסידים, שהיית יכול לעבור ולחוות - לימודים וקריירה, וטיולים ומשפחה, וילדים...
לולא השרב הנורא ההוא, לולא הניווט האומלל ההוא.

השנה יותר ויותר אנשים אומרים שהעולם משתגע, שהאקלים נעשה קיצוני יותר...
אבל מבחינתנו העולם השתגע אז - לפני תשע שנים, בכ"ה באייר, ה-28 למאי 92,
ובשבילנו שום דבר כבר לא יהיה נורמאלי יותר.

רוניק,
מיכל, אחותך הקטנה בת ה-11, כבר משיגה אותך ועוד מעט היא חוגגת 20.
נדמה שרק אתמול התגייסה, עוברת חבלי קליטה ביחידה שלך, עובדת ימים ולילות ומגבשת לצד אישיותה ההולכת ומתבגרת גם קבוצה אינטנסיבית של חברות וחברים.
נוגעת הכי קרוב שאפשר בכל מה שהיה הבית השני שלך בחודשי חייך האחרונים,
נפגשת עם כמה מחבריך הוותיקים הנמצאים עדיין בשטח, עם הדורות החדשים והצוותים הצעירים של היחידה, וחווה את העשייה ואת ההווי המיוחד שלה.
רק אתמול התגייסה... וכבר היא משוחררת, מתלבטת בנושאים של עבודה וטיולים ברחבי העולם- כמו כולם בגיל הזה, כמו כולם... מלבדך.

טל, ילד הבר שלנו, הולך אט אט ומתמסד. משייף קצוות מחודדים פה ושם ונכנס למסלול.
אחרי שתי גיחות לחו"ל - ערק לתל-אביב, מסגל את עצמו לקצב החיים והבילויים של העיר הגדולה, עובד ולומד לקראת תחילת (מי יודע?) מחוייבות אקדמית.

ליאור ושרון בעיקר מגדלים את גיא שעוד מעט קט "סוגר שנתיים" - כמו שאומרים.
גיא, ילד בהיר וכחול עיניים, שנכנס אל חיינו והאיר אותם באור ואהבה ההולכים וגדלים מיום ליום.
גיא, שהרשינו לעצמנו, ומבלי לשאול אותך אפילו, רוניק - עשינו אותו שותף זוטר (תרתי משמע) לחדר שלך, שצעצועיו ומשחקיו הצטרפו לאוסף הטנקים שלך והוא מחזיר לחדר שהיה במשך שנים חדר זכרון - רוח צבעונית של ילדות עליזה ונשכחת.
גיא, שמכיר את כולנו... מלבדך.
גיא, שלמד להגיד אבא ואמא... בבא, טטה, טל ואיכלי... ורק את שמך, רוניק, לא למד עדיין.

בכל שנה אנחנו נאספים סביבך, מדברים ומספרים לך בעיקר על עצמנו, על מה שקורה איתנו ועובר עלינו.
מעין דיווח שנתי מיומן משפחתי אישי.
את הזכרונות היפים שלנו, ועכשיו גם הכואבים, מחייך הקצרים, כבר חלקנו במשך השנים ועכשיו אנחנו הולכים ומפנימים אותם, סוגרים עמוק, עמוק בלב למשמרת.
יודעים שכל עוד יש מישהו אחד מאיתנו שזוכר - אתה תמשיך לחיות בינינו.
רוניק - אתה נשארת עבורנו עבר של געגוע
ואנחנו ממשיכים לחיות הווה טבול בכאב.


אבא
28.5.01 חזרה למעלה


אני מנסה לכתוב אליך ירון, לכתוב עליך.
זה קשה לי.
כשהמחשבות מסתובבות בראש הן מאוד ברורות וצלולות, אבל לכתוב אותן זה כבר סיפור אחר.
זה לא שאין לי מה לכתוב, אני הרי זוכר כל פרט בחיים כמעט בשלמות, כל דבר שקשור אלי ואליך. כל סיטואציה, כל מצב, ובתוך כל מצב את כל הפרטים - את הריח, מזג האוויר, הצבעים... בקיצור - הכל.
כמו למשל שנסענו לים ואתה וליאור השתוללתם והפכתם עלי את התרמוס השבור של אמא.
אני זוכר את שמיכת הצמר בצבע בז' שהיתה על המדף מתחת לחלון האחורי של הפז'ו, את הכלי של המים הקרים שאבא שפך עלי כדי להרגיע את הכאב ואת המקום שבו עצרנו בדיוק.
אבל תמיד כשאני כותב אני נסחף ומרגיש שאני מפספס את העיקר וחשוב לי, ירון, שתדע שבראש הכל קיים, הכל שלם, הכל נקי.
ואם תצליח לקרוא בין השורות תבין בקלות שאתה חלק בלתי נפרד מהזכרונות שלי, שאני אוהב אותך, ובסך הכל... מתגעגע.

טל
28.5.01 חזרה למעלה


ירון,

כבר הרבה זמן אני מתלבטת אם לכתוב, ואם כן אז מה ואיך. קשה לי מאוד להביע את עצמי ולהסביר את המתרחש בפנים, וברור לי שבכתיבה אך ורק חלק קטן יובן.
המון זמן בלעדיך ירון, ואין ספק שבמשך הזמן הגעגועים רבים יותר וחזקים יותר והפרידה מתבררת כאין סופית. אנחנו נותרנו בלעדיך.

בכלל כל נושא הרגשות מורכב: המון תחושות מעורבות ומנוגדות.
קודם כל געגועים עזים, עצב בלתי נגמר ואז מגיע גם כעס, לא כלפיך כמובן, והייאוש, ושוב הרצון לנסות להבין את מה שברור שכבר הייתי צריכה לקלוט: אתה לא תשוב יותר, ירון.

במועדון ביחידה תלויות על הקיר המון תמונות של צוותים מתקופות שונות, כל צוות שמשתחרר תולה תמונה שלו ומנסה להיות בולט ומקורי.
בין התמונות מופיעה, כמובן, גם תמונת הצוות שלך, אחת התמונות הבולטות ביותר בחדר.
תמונה גדולה יחסית, כל אחד נראה בבירור, כולם ללא חולצות עם כומתות על הראש.
הצוות שהיה צוות יואב הפך לצוות אמיר, אתה וערן לא מופיעים בתמונה.
ושוב הדמעות עולות, הכל נתקע בגרון ואני רוצה לצעוק.
יש שם עוד תמונות בהן מצולמים חבר'ה מהצוות שלך ומהצוות של אודי.
ואני קולטת - הם המשיכו בחייהם, התקדמו, אחדים חתמו קבע, חלקם בחו"ל, התחתנו, הם כבר מגיעים למילואים, ואתה...

במהלך השירות הצבאי נתקלתי המון בשאלות כמו: "כמה אחים יש לך?", איך הגעת ליחידה?" -שאלות שנשמעות פשוטות מאוד - אך ממש לא.
אני נשאלת שאלה פשוטה ומוצאת את עצמי חושבת הרבה ומגמגמת.
ועדיין אני לא בטוחה איך משיבים עליהן ואיך לנסות להסביר למישהו אחר...
כשממשיכים ושואלים "בני כמה הם?" - זהו, עכשיו אני באמת נתקעת.
ושוב הרגשת מחנק, דמעות ובכי דוחפים החוצה, מנסים לפרוץ, ואני בכל זאת משתדלת להימנע.

במשך הזמן ההבנה השכלית והרגש נפרדים ומתרחקים זה מזה.
המוח מבין שלא תחזור יותר, שלא נדבר יותר, לא נתחבק יותר, שהסרטים והתמונות
יאלצו לדבר בעד עצמם. אבל הלב, הלב ממאן להסכים, מסרב לקבל.

חלק גדול ממה שרציתי לכתוב ודאי לא הובן. אני מגלה שהניסיון לכתוב קשה משחשבתי.

ירון, אני אוהבת אותך מאוד וכל-כך מתגעגעת.

מיכל
1.6.01
28.5.01 חזרה למעלה


 

2002

הר שלמה

שוב אנחנו פוסעים בעקבותיך, רוניק,
משפחה וחברים שלך ושלנו.
הולכים כמו אז על ציר "ניווט דרום"
בשבילי העפר הקלוי, בשמש הקופחת,
אל האוכף שבין הר יהורם והר שלמה,
ואל המצפה שהקמנו מעליו.

שוב אנחנו מתנסים, ולו במעט, בחום, בעייפות
ובאין אונים שהכריעו אותך - ילד שלנו - ביום ההוא
ה-28 למאי 1992 על הקו הסמלי כל-כך העובר באוכף.

עשר שנים חלפו מאז היינו כאן לראשונה -
משפחה שכולה שבאה דוויה וכואבת לחוות את המקום בו נפלת,
לראות את האוכף שהיה אמור להיות התחנה האחרונה
בניווט אל פסגת הר שלמה,

והפך להיות התחנה האחרונה בחייך הקצרים.

בעשר השנים שחלפו, מחקו השמש, הרוח וגרגירי האבק את שמך ושמו של ערן
שחרתו החברים לצוות על הסלע שלמרגלותיו נפרדו מכם לקול רעם המסוק
שפינה אתכם לבית החולים בתקווה אחרונה... שאולי...
השמות דהו, אבל הזכרון נשאר צלול וצורב -
זכרון חייך כילד... נער... חייל...
זכרון מותך.

מותך, רוניק, קשר אותנו בעבותות של חיים ומוות
למקום נורא ההוד, החשוף וצרוב השמש הזה,
ואנו חוזרים ופוקדים אותו שנה, שנה,
מתייחדים איתך אל מול הנוף המפעים העוטף את המצפה,
הנוף שלקחת איתך גם אתה לדרך שאין ממנה חזרה.
עשר שנים... עשור... כל-כך הרבה זמן וכאילו רק אתמול.
עשר שנים בהן עבר העולם, ועברנו אנחנו, משאירים אותך מאחור,
ממאה למאה ומאלף לאלף.
עשר שנים שמתמצות בעשרה ימי הולדת שלך, רוניק,
ימי הולדת של נר נשמה וצילום, במקום נרות על עוגה.
בעשרה ימי זכרון וימי עצמאות -
בהם העצב עמוק יותר והשמחה כבר לא מה שהיתה.
ב-10 ימים של ה-28 במאי - יום נפילתך -
בהם כל שנה מחדש העולם עוצר מלכת, וליבנו מחסיר פעימה,
ובעוד אלפי ימים אחרים, ימים של חול ושל חג,
שבכל אחד מהם, ללא יוצא מן הכלל, אנחנו זוכרים אותך
ואתה נמצא איתנו במחשבה או במעשה.

הזמן עובר והפצע כאילו הגליד, הכאב כאילו כהה.
אבל הצער והגעגועים זורמים בזרם חרישי ומתמיד
במעין אקוויפר תת קרקעי,
מתחת ובמקביל לכל מה שאנחנו עושים, לכל מה שקורה איתנו.

רוניק, ילד שלנו, נער, חייל... חלל.
אתה צרוב בלבנו,
תמיד.

אבא
3.5.02 חזרה למעלה


בין הר יהורם להר שלמה

בסוף החודש ימלאו 10 שנים לנפילתם של ירון וערן באוכף שלמרגלות המצפה.

לפני שמונה שנים, לאחר מאמצים וקשיים שליוו את תכנונו והקמתו של המצפה,
חנכנו אותו במעמד מרגש, בו השתתפו רבים מביניכם – חברים של ירון וערן, בני המשפחות, וחברים שלנו: ההורים והאחים.

המצפה, במרכזה של שמורת הטבע "הרי אילת" תוכנן בצניעות – לתת אינפורמציה על הנוף הסובב, לאפשר עצירה ומנוחה של מטיילים ולהנציח את הנופלים.
כל זאת מפלי לפגוע ולהתחרות באתר וביקום עוצר הנשימה שסביבו.

המצפה הוקם על ציר הניווט הגורלי – "ניווט דרום" ועם הקמתו הפכה נקודת הגובה הזו מסתם נקודה על הציר המוביל להר שלמה – לאתר.
אתר נוף ואתר זכרון.

מאות, ואולי אלפי תלמידי כיתות י"ב וחניכי תנועות הנוער, עוברים מדי שנה על הציר.
נעצרים במצפה, נפעמים מהנוף.
אלה המכירים את ירון וערן מתייחדים – זוכרים ונזכרים.
האחרים נחשפים אולי לראשונה לסיפור התאונה.
במשך השנים קיבלנו הרבה תגובות ו"דרישות שלום" מאנשים שפוקדים את האתר,
מתרגשים ורואים צורך להתקשר – הן מחברים והן מאנשים זרים.

השנה – בחלוף שמונה נשים מהקמת המצפה, קבענו באוכף עצמו אבן נוספת,
"אבן גבול" כמו שאני קורא לה – גבול בין יהורם לשלמה, בין משקע ליסוד,
ובין חיים למוות.
אבן המחליפה את השלט המאולתר שהיה בו. אבן שמבחינת עיצובה והכתוב בה
מקשרת בין המצפה לבין האוכף והופכת אותם ליחידה אחת.

אנו, הוריו של ירון, פוקדים את המצפה מדי שנה – בדרך כלל עם בוא הסתיו,
בדרך כלל לבד.
טובעים בשקט ובאור, ומתייחדים עם ירון שלנו אל מול "הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו..." כמו שכתב אנטואן דה סנט אקזופרי ב"נסיך הקטן".

היום, במלאת עשר שנים לאסון אנו חוזרים ופוקדים את האתר.
לא לבד אלא שוב מוקפים בחברים ובידידים.
אנו נרגשים מהחברותה הגדולה שהצטרפה ומלווה אותנו, שזוכרת איתנו
את ירון ואת ערן.
תודה לכולכם.


דברים שנאמרו במצפה הר יהורם בכינוס זיכרון שערכנו במלאת 10 שנים למותם של ירון וערן.
3.5.02 חזרה למעלה


יום שישי, אני יושב ב-"היתרו", שדה התעופה של לונדון.
השעה אחת עשרה וחצי בלילה ואני די לבד פה בשדה.
הגעתי עכשיו מהודו אחרי חמישה חודשים -
ואין לי איך להגיע לאירלנד הלילה, אז אני אעביר אותו פה.
אני בוכה עכשיו ירון, פעם שלישית בחצי השנה האחרונה,
הפעמיים הקודמות היו ביום ההולדת שלך וביום הזכרון.
בתחילת החודש אבא שאל אם אני רוצה לכתוב משהו שיקריאו בהר שלמה,
לא יכולתי.
אני לא יכול לכתוב לך משהו שאמא (מן הסתם) תקריא,
כשאני לא נמצא שם ולא בטוח חושב עליך באותו רגע - זה לא נראה לי נכון.
בעוד שבועיים אני חוזר הביתה - 5 ימים לפני האזכרה שלך.
מה יש כבר להגיד? אה? עשר שנים, עשר שנים בלעדיך אבל הכי איתך שיש.
לקח לי כמעט עשר שנים כדי להצליח לזכור אותך באמת -
חי, צוחק, מדבר, כועס, מכאיב ואוהב,
ולא בתור התמונות הקפואות שאני מכיר כל-כך טוב מהחדר שלך, האלבומים והעיתונים.
הכאב האמיתי של האובדן, ירון, הוא אפילו לא האובדן עצמו.
הכי כואב זה שאתה נשארת בדיוק אותו דבר, אבל אנחנו כולנו השתנינו.
הייתי בכיתה ט' כשנהרגת - בקושי ילד. אתה היית בן 19 ואני היום כבר בן 25.
מילים לא באמת יכולות לתאר את מה שאני מרגיש עכשיו -
המוח רץ, הדמעות פשוט זולגות וכל השרירים בגוף שלי מכווצים ונעולים,
אבל אני יודע שלא ממש צריך מילים.
אז הכי פשוט שיש - אחיך הקטן אוהב אותך ירון, אוהב ומתגעגע.

טל
10.5.02 חזרה למעלה


רוניק,

עשור חלף מאז נפרדנו ממך,
מאז ליווינו אותך לכאן, הולכים המומים וכואבים בעקבות הקומנדקר הצבאי,
עומדים ולא מאמינים למראה רגבי העפר המכסים אותך לנצח.
מאז עשינו את הדרך הזו אין ספור פעמים – לבד ובקהל גדול,
בימי אזכרה ובסתם ימים של חול.
באים לטפל בערוגה הקטנה שלך, לשבת למרגלותיך בשקט... להתייחד, לזכור.

החברים שלך, רוניק, עבור בעשור החולף מסלול ארוך של שירות צבאי, נסיעות לחו"ל,
לימודים ועבודה. חלקם הקימו כבר משפחה משלהם.
רובם עזבו בשלב זה או אחר את הבית והחליפו כתובת ומקום מגורים.
חיו במחנות ובמאהלים צבאיים, שהו במלונות ובגסטהאוזים ברחבי תבל, עברו לגור בדירות
שכורות – סתם כך לממש עצמאות ובגרות או ביחד עם זני זוג.
רק אתה, רוניק, מיהרת מדי לפרוח מהקן, עזבת לבלי שוב, וכבר בגיל 19 היתה
הכתובת הראשונה והאחרונה שלך מחוץ לבית – כאן, במקום הזה בערוגת האבן
שבאזור ד' חלקה 11 בבית העלמין הצבאי.
בית העלמין הזה קרוב קרוב לבית וקרוב קרוב ללב.
אנו עוברים על פניו בשגרת היום-יום ובכל פעם אתה צף ועולה בזכרון, והמעבר
הופך לרגע משמעותי של התייחדות וגעגועים.

במשך השנים האחרונות חווינו אנו וחוו רבים מהאנשים הקרובים אלינו חוויות של
מחלה, אובדן ושכול.
חלק נפרד מהורים מבוגרים שהגיעה שעתם, אחרים שכלו בטרם עת בני משפחה קרובים במחלה, בתאונות ובפעולות איבה.
אנחנו, כמותם, יודעים את הכאב, מכירים את המסלול הבלתי נגמר
של געגועים המתחיל בנקודת השבר, ואנחנו זוכרים תמיד שהשכול אינו
נחלתנו הבלעדית ושכל אחד נושא איתו את "החבילה" שלו,
את "צער הפרידה" האישי שלו.

אנחנו זוכרים אותך, רוניק, לא רק בטקסים ובאזכרות, אלא ביום-יום,
ולא רק כחלל – כמי שאיננו,
אלא בעיקר כמי שהיית, ברגעים הקטנים, בזוטות.
בקשר שלך איתנו ושלנו איתך, בחוויות המשפחתיות והאינטימיות, בקשר שלך עם החבר'ה
בבית הספר, בצופים, בצבא.
אנחנו זוכרים את השיער הבהיר הקופצני, את העיניים העירניות ואת החיוך.
אנחנו זוכרים את השובבות, את חוש ההומור הנפלא ואת הציניות החכמה.
ואנחנו זוכרים את העקשנות וההתמדה, את הסקרנות הבלתי נגמרת לחדש ולבלתי ידוע,
ואת הרצון לדעת ולחוות הכל, להתמודד ולהצליח...
המון פרטים המרכיבים, כמו פאזל, תמונה אחת שלמה, מעוררת געגועים, שלך...
של מי שהיית... של מי שתהיה תמיד תמיד בליבנו ובזכרוננו.

אבא
28.5.02 חזרה למעלה


 

2003

ירון,
אני יושבת עכשיו בחדר, בדיוק 11 שנה מאז נהרגת, ומנסה לארגן ולחבר כמה דברים שכתבתי לך בטיול, ממנו חזרתי רק אתמול.
בינתיים אני נזכרת ברשימת הקניות שהכנתי לפני מס' ימים בתאילנד כדי לדעת מה לקנות לכל אחד מבני המשפחה ואתה לא הופעת בה.
אתה גם לא הגעת לשדה התעופה לקבל את פני, ולא באת איתנו לארוחה במסעדה באותו יום אחרי הצהריים – ארוחה מאוד משפחתית, כביכול – אבל בלעדיך.

21.3.03
אתמול, ב-20.3.03, היה יום הולדתך ה - 30, או נכון יותר לומר היית אמור לחגוג 30.
התקשרתי הביתה – במקום אליך, דיברתי עם אמא ואבא – במקום איתך
ובכיתי איתם – במקום לשמוח איתך.
אתמול היית אמור לחגוג 30, ירון, אחרי הטיול הגדול (כמו זה בו אני נמצאת עכשיו) אחרי לימודים (אותם טל חווה עכשיו) ואולי כבר בשלב המשפחה (כמו ליאור).
אבל אתה נשארת בן 19 – זמן שקפא – ועם זאת אתה ממשיך איתנו כל הזמן.
הלוואי שיכולתי להתקשר אליך אתמול, לספר לך חוויות, לשתף אותך, לשמוע ממך עדכונים לגבי העבודה שלך, החברה או האישה ואולי אפילו ילדים...
שיחה רגילה לחלוטין, כביכול, שיחה שלא תתקיים לעולם.

ירון,
תהיה בטוח שחווית איתי בטיול הכל – מקומות, נופים ואנשים.
חשבתי עליך המון, חסרת לי כל-כך והבנתי שאני מתגעגעת יותר ויותר.
כל-כך הרבה פעמים רציתי לספר, להתייעץ, לראות ולהתחבק איתך – ולא יכולתי.

באחת הפעמים בסידני ישבתי ב – Bondi Beach – מול האוקיינוס –
כל-כך גדול, כל-כך עמוק, כל-כך כחול ואינסופי – כך גם געגועי ואהבתי אליך – ירון.

מיכל
28.5.03 חזרה למעלה


רוניק,
עוד שנה חלפה, ושוב אנו נפגשים – אתה ואנחנו – עטופים בקהל אוהב וזוכר של משפחה וחברים.

אחת עשרה שנים חלפו מאז נפרדנו ממך כאן ממש, פרידה פיזית כואבת - לנצח.
אחת עשרה שנים והכאב עדיין חד וצורב, כאילו היה זה אתמול.
מותך השאיר בנו חלל, בכל אחד מאיתנו ובכולנו יחד – המשפחה הגרעינית והמורחבת,
ויחד עם זאת מילא אותנו – בכאב, בגעגועים ובזכרונות שאינם מתעמעמים עם הזמן.
כבר אז החלטנו שלא ניתן לך ללכת. ידענו שתוסיף ללוות אותנו ולהיות חלק בלתי נפרד מחיינו.
ואתה איתנו.
אחת עשרה שנים שאנו נושאים אותך לכל אשר נלך, בימי חול ובחגים, בפגישות משפחתיות, באירועים משפחתיים, בטיולים ונסיעות בארץ ובחו"ל, ואתה מונח על ליבנו כמשקולת זכרון כבדה ואהובה, שאינה נותנת לשכוח.

היית איתנו כשהצצנו, בלב הולם מהתרגשות, במאיה, תינוקת בת יום, כשנולדה לפני שבעה חודשים – ילדה אדמדמה ופזורת שיער, קרן אור שניה שנכנסה אל חיינו אחרי אחיה גיא, ושיחד איתו הם מביאים אלינו קולות צחוק ומשחק, ממלאים את הבית ואת החדר שלך בצעצועים צבעוניים, ומציפים אותנו באושר ובגאווה של סבתא / סבא.

היית איתנו בתחילת שנת הלימודים, כששלחנו את טל בנשיקת הצלחה לעשות את הצעד הראשון בפקולטה להנדסת בניין באוניברסיטה בבאר-שבע.
טל, שלהפתעת כולנו, (ואפילו אתה היית מרים גבה) החליט סוף סוף להתמסד, סיים זמנית את נדודיו ברחבי העולם ונכנס למסלול של לימודים.

והיית איתנו השבוע בשדה התעופה, כשחיבקנו חזק חזק (ואפילו עם דמעות בעיניים) את מיכל שחזרה מהטיול במזרח.
הילדה הקטנה של אבא-אמא, שפרשה כנפיים, ובשמונת החודשים בהם נדדה בין תאילנד, נפאל, אוסטרליה וניו-זילנד תפסה בגרות ועצמאות, וצברה חוויות חד-פעמיות לחיים.
אני בטוח שהלכת איתה כברת דרך בטרקים ובנסיעות, והיית במחשבתה ובגעגועיה.

אחת עשרה שנים, והזמן עובר.
עוד ועוד חברים שלך מתמסדים – נישאים ומקימים משפחה, מולידים ילדים.
מזמינים אותנו להשתתף בשמחות שלהם – במקומך, בגלל הקשר המיוחד שנוצר בינינו מאז מותך. ואנחנו לוקחים אותך איתנו.
אתמול היית איתנו בחתונה של דני מהצוות – רק שלא יכולת להיפגש עם החבר'ה בטפיחה על הכתף או בחיבוק חזק.
בעוד שבועיים תהיה איתנו בחתונה של ליאת, ובעוד מס' חודשים תהיה איתנו בחתונה של איתן – איתן, אחת מהנשמות התאומות שלך – רק שלא תוכל לספר בדיחות על חשבונו ולהצחיק את החבר'ה.

רוניק –
יותר ויותר אנחנו מרגישים מה הפסדת ... מה הפסדנו אנחנו ... כמה חבל.
ואנחנו ממשיכים לאהוב, להתגעגע ולכאוב.


אבא
30.5.03 חזרה למעלה


ירון,

... שוב קיץ, סוף מאי.
שוב חם, ימים כבדים.
שוב זכרונות מרוכזים, אני בוכה.

והכל כאילו קבוע
שוב נתאסף בהר הרצל
נעמוד מסביבך, נחשוב עליך, נזכור ונבכה.
שוב חיבוקים של אהבה וכאב,
שוב חברים של כולם.

ואיך יכול להיות? הרי עברה עוד שנה
ומיכל היתה בחו"ל
ולי יש חברה
וחברים התחתנו
ולליאור ושרון יש עוד ילדה.

אבל אתה ירון נשאר אותו הדבר
עם אותו החיוך באותה התמונה
עם אותם משפטים שמהדהדים שוב ושוב בראש.
באותו מקום על אותו הר
והלב שלי שוב מתפקע עם אותו "שום דבר" לומר.

שוב קיץ, סוף מאי
שוב חם, ימים כבדים.
שוב זכרונות מרוכזים, אני בוכה...


טל
30.5.03 חזרה למעלה

 

2004

רוניק,

שתים עשרה שנים עברו.
שתים עשרה שנים בהן אני חוזר שוב ושוב אל הערב הנורא ההוא
ב-28 למאי 92, קו השבר של חיינו, שקשר אותנו לעד אל האוכף
השחור לבן בקו השבר הגיאולוגי בין הר שלמה להר יהורם, בו מצאת את מותך.
שתים עשרה שנים של כאב וגעגועים – כאב שכאילו מתקהה קצת עם הזמן, פשוט כי
לומדים לחיות איתו, וגעגועים שהולכים ומתחזקים, הולכים ונעשים צורבים
יותר משנה לשנה.

בתקופה הראשונה שלאחר מותך העליתי אותך בעיני רוחי שוב ושוב במין אובססיה,
ומתוך חשש שאולי אשכח...
אשכח איך נראית, באיזו צורה דיברת, חייכת כעסת... איך היית אוהב,
איך היית מצחיק, איך היית רגיש וציני.
עם הזמן נרגעתי. הבנתי שהזכרונות ממך חקוקים בכתב בל ימחה בראש ובעיקר בלב,
ושתמיד תמיד תהיה איתי כפי שהיית – ילד, נער חייל... צעיר נצחי.
למרות זאת, כל השנים האלה, אני חוזר כל פעם מחדש, כאילו כדי לשחזר,
כאילו כדי לבדוק ולאמת – לצילומים שבאלבומים ועל הקיר, לסרט הוידאו שבקטעים שלו אתה נראה, רוניק, חי כל-כך, אמיתי עד יאוש, עד כדי כך
שאני רוצה לנגוע ולחבק... אבל כל מה שנותר זה רק להתגעגע,
שוב ושוב להתגעגע.

געגועים לילד שאיננו הם געגועים לנצח – ללא מוצא וללא פורקן.
הם געגועים לזכרונות שלך ממנו, הם געגועים אפילו לחלומות עליו, חלומות
נדירים שהם האפשרות היחידה לחזור ולחוש אותו.
הם לא געגועים, עמוקים ככל שיהיו, לילד שנסע לטיול ארוך של אחרי צבא
בהודו או בניו-זילנד, געגועים שמורגשים מדי פעם בשיחות טלפון ארוכות טווח
או באי-מיילים.
געגועים שמסתיימים מתי שהוא בחיבוק ארוך ארוך בשדה התעופה, בשמיעת חוויות
מעולם רחוק ואחר, בפינוק משפחתי ובאוכל ביתי.
געגועים לילד שאיננו הם מוחלטים, כי אתה שהוא לעולם לא יחזור אליך,
ואין בשום מקום שדה תעופה שבו אתה יכול לחכות לו (אפילו אם היית מוכן לחכות
שנים רבות), ואין שום פינוק שאתה יכול להעניק לו, ושום ריח של אוכל ביתי שאהב
לא יעיר אותו לבוא ולרחרח במטבח, להרים מכסים ולבדוק מה מתבשל.

בשנים האחרונות, בטיולים השנתיים שלנו, של אמא ושלי, אנחנו מפליגים יותר ויותר
לקצווי תבל. כמה שיותר רחוק, כמה שיותר שונה, מסקרן ולא נודע.
מעין טיולי תרמילאים ברמה של 5 כוכבים, "טיולי טעימות" כמו שאני מגדיר אותם.
השנה, בהודו, לנוכח הבליל המסחרר של אנשים, מראות, צבעים, ריחות וצלילים –
הבנתי פתאום שהטיול הזה מוקדש מבחינה רגשית לך. שבניגוד למיכל שטיילה במזרח,
ולטל שחווה את הודו בטיול ארוך ונינוח, אתה לא תזכה לטיול, לא בה
ולא בכל המקומות האחרים – מחוזות הטיול של התרמילאים.
בכל פעם, ברגע של חוויה מטלטלת או התרגשות חזקה – היית איתי. קרוב קרוב,
צמוד צמוד, והרגשתי שאת הטיולים האלה, באיזה שהוא אופן, אמא ואני
עושים גם בשבילך, ובעיקר במקומך.

רוניק,
אנחנו מתגעגעים. מחפשים כל הזמן חיבורים אליך, אבל מה שנותר לנו
הוא לחזור ולהתייחד איתך מדי שנה באוכף ההוא, ממנו נלקחת מאיתנו,
או לבוא הנה בימי חול ובימי זכרון – לבד או עם המשפחה והחברים שלך ושלנו –
להביא מדי פעם פרחים, לשבת ולנהל איתך מונולוגים אילמים, ולטפח את חלקת
האלוהים הקטנה שהוקצתה לך כאן.
אבא
28.5.04 חזרה למעלה


ירון,

12 שנים אחרי, שוב מול הקבר שלך,
12 שנים אחרי ועדיין בלעדיך וכל-כך איתך.

אני יושבת עכשיו מול המחשב בחדר שלך ומסתכלת שוב, בפעם המי ידע כמה, בתמונות שלך שעל הקיר – והתמונות, כמו תמיד, גורמות לי לבכות. יש דברים שהזמן לא שינה ולא ירפא.
חלקן שלך לבד, חלקן עם המשפחה או עם חברים מהצבא. התמונה מהביקור שלנו אותך בקורס חובשים, התמונה של שנינו מהטיול ביגוסלביה, התמונה שלך באיטליה עם הנעליים החדשות, התמונה שלך של טל ושלי יושבים על המדרגות בכניסה לבניין, התמונה שלך עם איתן, רפי ואיל על המדרגות של הגמנסיה, תמונות שלך מהצבא ואז התמונה האחרונה – תמונה שלך במכנסיים קצרים וחולצה צבאית, מפה ביד אחת וכובע ביד השנייה ומנשא כבד על הגב.
זו תמונה מהיום בו נהרגת...
וזהו אין עוד תמונות שצולמו לאחר היום הזה, ה- 28.5.92. כל שאר התמונות, ממקומות / אירועים שכביכול מתרחשים לאחר מכן מצטיירות במחשבות ובדמיון בלבד ושם יישארו לעד.

תקופה ארוכה מאוד עברה מאז נהרגת ירון, כל-כך הרבה השתנה. הרבה מאוד לא.
גדלנו כולנו ב-12 שנים וגם אתה איתנו, עם כל אחד מאיתנו.
אני עדיין מתגעגעת מאוד ואפילו יותר, עדיין לא מצליחה לענות על שאלות פשוטות כמו: כמה אחים יש לך? איך הגעת ליחידה? או מה אח שלך עשה ביחידה? פשוט לא יכולה.
מתחילה, מנסה ואז נתקעת, מגמגמת, מתחמקת – לא יכולה לענות.
ועל אף כל הזמן הזה עדיין לא לגמרי עיכלתי ולא בטוחה שאי פעם אבין את מותך באמת עד הסוף.

12 שנים זה זמן רב, ארוך יותר מהזמן אותו ביליתי במחיצתך. מוזר.

אני חושבת המון, ירון, על מה יכול היה להיות לו היית כאן. לא מפסיקה לחשוב על איזה סוג של קשר היה בינינו, במה היית עוסק, עם מי ואיפה היית גר.
כל-כך רוצה לשתף אותך ולהתייעץ איתך בהרבה דברים. כל-כך רוצה ולא יכולה-לעולם לא אוכל.

12 שנים אחרי, שוב מול הקבר שלך,
12 שנים אחרי ועדיין בלעדיך וכל-כך איתך.
אוהבת תמיד ומתגעגעת כל-כך,
מיכל
28.5.04 חזרה למעלה


 

2005

שיגרה

שוב מגיע ערב, ירון
ומתחילה צפירה.
אופפת אותי, כולאת אותי,
שולחת בי גלים מתחלפים של עצב, געגוע וכעס,
שקורעים לי את הלב בפראות.

ושוב ההרגשה הזו של להיות
הכי לבד בעולם והכי ביחד - איתך.

ואחריו, אחרי הערב הזה,
ימים ארוכים של זיכרונות כואבים,
לילות אין סופיים של מחשבות טרופות שלא נותנות לי לישון,
ונסיעות ארוכות בהן אני נשטף בדמעות מאחורי משקפי השמש.

ואז האזכרה שלך - כמו רכבת כבדה
שדורסת אותי ומפרקת אותי לחתיכות קטנות.

ואחר כך זה כמו לצוף במים
ולאסוף אלי את כל החלקים מחדש,
הלב קל יותר,
הנשימה שוב חוזרת לקצב הרגיל שלה... שיגרה...

טל
24/5/2005 חזרה למעלה

רוניק – רוניק, רוניק...

פעם בשנה, ב-13 השנים האחרונות, ביום שישי בשבוע האחרון של חודש מאי
יש לנו פגישה קבועה.
אנחנו נפגשים לשיחה – שיחה רשמית משהו – בנוכחות בני המשפחה והחברים
שלך ושלנו שנאספים כאן סביבך.
13 שיחות בהן אנו נזכרים בך, מספרים עליך ועל מה שעבר עלינו בשנה שחלפה.

בין השיחות האלה, ב-13 השנים האלה, אני מנהל איתך מדי שבוע כמעט, כשאנחנו לבדנו כאן בין מצבות האבן והפרחים, שיחות אינטימיות, שלנו בלבד.
שיחות "בדלתיים סגורות", בשקט בשקט.
מונולוגים אילמים ליתר דיוק – אני מדבר ללא קול, ואתה שותק שתיקה מתמשכת והחלטית, ומאוד מאוד לא אופיינית לך, ירון, ב-19 השנים בהן היית בינינו.

השנה בשל היותה מעוברת נתקצרו מאוד הימים בין יום הזכרון המשותף לך ולכל חללי צה"ל, לבין ה-28 במאי, יום הזכרון הפרטי והמיוחד רק לך.
והכאב המתחדד כל שנה בערב יום העצמאות עדיין לא קהה, והוא ממשיך וצורב במלוא עוצמתו.
בטקס הזכרון השנה כאן על ההר, כשנשמעה הצפירה, עמדתי מורכן ראש מרוכז בשמך – ירון, החרוט באבן.
פתאום ראיתי חיפושית קטנה עוברת בין האותיות, כאילו כל מה שקורה מסביב אינו קשור אליה בכלל.
נזכרתי בטיול שערכנו עם קבוצת חברים לפני הרבה שנים למנזר קרנטל שמעל יריחו.
אתה היית בן 3 בערך.
בעוד כולנו עולים בשביל התלול ומתפעלים מהנוף המדהים של ים המלח ובקעת יריחו,
הלכת אתה כשעיניך נעוצות בקרקע, מחפשות ומגלות חיפושיות:
"תראו, חיפושית... ועוד חיפושית... ועוד..."

עם השנים גדלת, התבגרת. למדת לראות את המכלול – העולם השלם,
אבל פיתחת עין חדה ותמיד התרכזת והיית ער גם לפרטים שהרכיבו אותו.
אם זה בהתייחסות לכל פרוייקט ונושא שלקחת על עצמך במסגרת הלימודים או הפעילות החברתית בבית-הספר ובצופים,
אם זה בהרכבת דגמי הטנקים והמטוסים שכל אחד מהם כולל עשרות חלקים זעירים,
אם זה בהתאמת פרטי לבוש, ואם בזיהוי פרטי אופי והתנהגות אצל בני המשפחה והחברים אליהם התייחסת בהומור ציני סלחני.

הקפת את עצמך בחבורה נפלאה של חברים. פעלתם וביליתם הרבה כקבוצה מלוכדת, אחידה.
יחד עם זאת ידעת להתייחס אל כל אחד מהם כאל פרט העומד בפני עצמו,
קיבלת והענקת לכל אחד בדיוק את מה שייחד את הקשר ביניכם משאר הקשרים שלך בחבורה.

למרות שעברו כבר 13 שנה כמעט ולא עובר יום מבלי שנחשוב עליך, ניזכר בך, או נדבר עליך – איש עם עצמו או זה עם זה.
אתה עדיין בן בית ממש כמו ליאור טל ומיכל ושאר בני המשפחה, אלא שאיתם ועליהם אנחנו מדברים בעיקר בלשון הווה ועתיד – ועליך, רוניק, רק בלשון עבר.

רוניק, אנחנו מתגעגעים, ואיך שאני מכיר אותך – אם היית יודע כמה אנחנו מתגעגעים במשך כל השנים האלה, געגועים חסרי תקווה ומייאשים, בטח כבר היית תופס יוזמה ועושה משהו בנדון. אבל...

אוהב אותך, אבא
27.5.05 חזרה למעלה

 

2006

רוניק,

14 שנים...
כבר אמרנו, וחזרנו ואמרנו כל מה שניתן להגיד עליך ועלינו,
כבר שחזרנו את כל הזכרונות המשותפים שלנו – מהילדות, מבית-הספר, הצופים, הצבא...
כבר סיפרנו מה היית אתה – אישיותך, כישרונותיך, וכישוריך, ומה היית עבורנו – בן, אח וחבר.
כבר ביכינו – פעם אחר פעם – את מה שהפסדת אתה, שהפסדנו אנחנו.
כבר נפגשנו כאן לידך, מסביב לכרית האבן, שנה אחר שנה, ארבע עשרה פעמים.
אזלו המילים.

במשך השנים, הפנמנו יותר ויותר את הכאב, כלאנו אותו במסגרת המשפחתית המצומצמת,
וגם בה למדנו לנצור אותו איש איש בסגור ליבו, ולא תמיד צריך לדבר – המבטים מסגירים ואנחנו יודעים – ירון איתנו במחשבה, בגעגוע.
כלפי חוץ אנחנו משתדלים לשדר "הכל בסדר", אבל שוב ושוב - באקראי, בחגים, במפגשים משפחתיים – החסר עולה ומציף, וירון – אתה שתמיד מילאת באישיותך הקורנת כל מקום שהיית בו – אתה עכשיו חלל, וה"הכל בסדר" הזה הוא הדבר הפריך והשביר ביותר גם אחרי כל השנים האלה.

כמו כל שנה אנחנו מנסים לשתף אותך במה שעבר עלינו – מין דיאלוג של צד אחד,
ספירת מלאי שלנו שאתה, ירון, לא שותף לה:
אמא ואני ממשיכים בדרכנו – עסוקים מעל לראש כמו תמיד, עובדים קשה, אבל תמיד מוצאים מקום וזמן להרצאה מעניינת, לקונצרט, להצגה ולטיולים – בארץ ובחו"ל.
ליאור ושרון עובדים, מצליחים, מתקדמים איש איש במקום עבודתו... והעיקר –
מגדלים את גיא ומאיה ואו-טו-טו עוד ילד. עוד אחיין שלא תכיר ולא יכיר אותך אלא מסיפורי וזכרונות המשפחה.
טל מסיים השנה את לימודי ההנדסה, וראשו כבר בענייני גשרים – נושא ש"הורעל" אליו בזמן הלימודים ושיעסוק בו גם בהמשך. עובד קשה ונוסע בלי הפסקה על קו נתניה ת"א וב"ש.
מיכל מסיימת שנה שניה בלימודי המשפטים, לא מושכת ידה גם מעסקי שינוע יהלומים (במסגרת עבודתה) והופכת לאט לאט לתל-אביבית ממוסדת.
אתה רואה, אנחנו שורדים.

אמא ואני היינו לאחרונה באתר הנצחה לשנים מחללי אסון המסוקים – מעין גן בוטני לצמחי הארץ – ליד קיבוץ נגבה.
על סדרת סלעים לאורך השביל נחקקו שמות כל הרוגי האסון, דרגתם, תפקידם ושם היחידה בה שרתו.
כל משפחה הורשתה להוסיף מספר מילים אישיות על יקירה.
חלק הוסיפו תיאור קונקרטי – מקצוע תחביב...
חלק התייחסו לתכונות, לאופי... דברים לכאורה בנאליים, אך כמה נכונים – ולמרות שנכתבו ע"י אנשים אחרים על אהובים אחרים הם כנראה יצאו מן הלב, נכנסו אל הלב וריגשו אותי עד דמעות, ירון, כשחשבתי עליך. וכך נכתב:
"אוהב בריות וחבר"
"שמח ואוהב ומוקף חברים"
"חייכן וסקרן"
"חבר ואיש שיחה"
"נעים הליכות"
"אוהב את החיים, ילד פרח"
"האהוב מנשוא..."

וכן רוניק, גם אחרי כל השנים האלה אתה עדיין אהוב, אהוב מנשוא.

אבא
25.5.06 חזרה למעלה


זכרונות קטועים ואסוציאציות:
כמה אחים יש לך? מדוע את מוציאה אישור לימודים למשרד הבטחון? אני לא יכולה לעבוד ביום הזכרון כי...

ב-28.5.92, לפני 14 שנים, זה היה יום חמישי והייתי בכיתה ה'. הלכתי לבלט, וכשחזרתי הביתה, לקראת הערב, נזכרתי ששכחתי את המשקפיים שלי אצל חברה. הלכתי אליה לקחת אותם, חזרתי וישבנו לאכול ארוחת ערב. אחרי כמה דקות הם דפקו בדלת.
לא הפסקתי לבכות כל הלילה.
ביום שישי בבוקר הלכתי לשופרסל עם חגית ותמר ובין השאר קנינו עיתון ותמונתך היתה בעמוד הראשון, ולמרות שזה היה אמצע הסופר ביום שישי לא יכולתי להפסיק לבכות.
אח"כ התקיימה ההלוויה. ג'יפ צבאי מוביל ובמרכזו ארונך עטוף בדגל ישראל, משני צידיו יושבים חבריך לצוות. אני מנסה להיצמד אליך כמה שיותר וקצינת הנפגעים אוחזת בי ומונעת בעדי... כאילו מנסה למנוע ממני את העצב העצום והקושי הבלתי נתפס, אבל זה לא אפשרי כי כבר הודיעו לנו שאתה אינך.

והיום אנחנו כאן, שוב, כואבים ומתגעגעים.
אני זוכרת שירדנו ביחד, אני ואתה לעיר יום אחד אחה"צ, וקנית לנו "פרוזן יוגורט" – זו היתה הפעם הראשונה שאכלתי את הגלידה הזאת. והאמת, זו גם הפעם האחרונה, הטעם הזה כאילו שמור רק לשנינו, לחוויה המשותפת.

למדנו בשיעור קניין שעפ"י שיטת הרישום החדשה יש לרשום מקרקעים עפ"י גוש וחלקה.
התמונה הראשונה שקופצת לראשי: הר הרצל, אזור ד' חלקה 11, שורה אחרונה, קבר שני משמאל.

בשיעור נזיקין למדנו, בשנה שעברה, על רשלנות מפקדים בצבא. התנהל בעניין דיון על שיקולי מדיניות לעניין הטלת אחריות על המפקדים. כמובן שבראש תמונה אחת בלבד. המרצה מציג מס' שיקולים כנגד הטלת אחריות כזו ואני מנסה להתעלם מהדיון, אך לשווא – אני מרגישה שאני לא יכולה יותר ויוצאת מהכיתה.

לפני כמה שבועות נפגשתי עם עדי והיא סיפרה לי שהם חוגגים לאחיה יום-הולדת 20. אני נשברת מבפנים, אפילו האחים הקטנים לכאורה של חברותיי עוברים את גילך.

בכל מפגש עם חבריך אנו עדים לכך שהם מתקדמים בחייהם ואני מדמיינת אותך ביניהם, מתקדם איתם וחווה עמם את החוויות והתקופות השונות. לאחרונה זה פשוט קשה לי מדי.
לחלק מהם יש כבר ילדים מלבד בעלים / נשים, בתמונה הזאת החלק החסר רב מהמוכר, יש כבר יותר מדי דמויות שצריך לדמיין – זה קשה...

ירון, שתדע שאני אזכור אותך לעד ואתגעגע תמיד.
אוהבת וגאה בך מאוד
מיכל
28.5.06 חזרה למעלה

 

2007

ירון:
שבת בבוקר אני במשמרת בעבודה.
החלטתי להיכנס לאתר שהקמנו לזכרך. בעמוד הראשון תמונתך ומיד הדמעות פורצות-ואני יושבת מול המחשב מסתכלת בתמונות שלך ובוכה, קוראת את שכתבנו אליך ועליך ובוכה – ולא יכולה להפסיק. ועולים זכרונות ורגשות מעורבים ואני לא יכולה להפסיק לבכות.

השבוע, בשיעור רפואה משפטית דיבר המרצה על השינוי שעוברות הגופות לאחר המוות ועל ההשפעה של חום חיצוני על הגופה... ואני נחנקת מבפנים, בשקט-רוצה לצעוק. מנסה להדחיק את המחשבות ולנתק כל קשר בין שהרגע נאמר בכיתה לבינך ומרגישה כאילו אותן מחשבות, ולמעשה המציאות, דופקות על דלתות ליבי/ראשי ואני ממאנת להכניסן. אבל לא מצליחה. זה מכה לי בפנים...
והמרצה, שכל עיסוקו מוות וגופות, מנסה לרכך את הכיתה באמצעות בדיחות שונות בנושא- אותי זה פשוט לא מצחיק.
ואז עוברים לדבר על סיבות המוות, והמרצה מסביר שאלו נחלקות למוות טבעי ולמוות שאינו טבעי. בתוך הלא טבעי, הוא מסביר, מס' קטגוריות וביניהן "תאונות". כמובן שכולם צועקים תאונות דרכים, כולם - חוץ ממני. הדבר הראשון והיחיד שעולה לי בראש זה תאונות אימונים בצבא.

עוד 10 ימים בדיוק (ב- 20.3.07) תהיה לך יום-הולדת, ירון – אתה כבר צריך להיות בן 34.
אוף, כמה שזה תמיד קשה.

אונדיוש (הרבה זמן לא אמרתי/כתבתי את הכינוי הזה שמיד מעלה עוד זכרונות ועוד הרבה דמעות) – שתדע שאתה איתי בשעורים באוניברסיטה, בעבודה, עם חברים, כששמח, כשעצוב, כשהמוני וכשבודד.
אתה עובר איתי הכל בקו מקביל וצמוד.
לפי חוקי המתמטיקה קווים מקבילים לעולם אינם נפגשים – לא יודעת, אולי נשבור את החוקים.

ובאתר אני עוברת לתחקיר שנערך בעקבות מותך ובו נכתב בקצרה, בחלק הכללי: "ביום חמישי, 28 במאי 1992, בעת ביצוע ניווטים במרחב הרי אילת התמוטטו שני החיילים ערן וירון ז"ל ובביה"ח יוספטל נקבע מותם".
כל כך קצר, יבש וברור, כל-כך עובדתי וחד משמעי - כל-כך חותך, כואב מקומם...
ובפסקה ז' ב-3 שורות נכתב – בשעה 14:45 מתמוטט ערן למרגלות פסגת הר שלמה, ירון-שמשמש גם כחובש יורד בריצה מפסגת ההר, מטפל טיפול ראשוני בערן ואחריו מתמוטט אף הוא...

מה הרגשת ירון? מהיכן שאבת את הכוחות?

אונדיוש, שתדע שהכאב והזכרונות לעולם אינם נעלמים. במקרה הגרוע הם נדחקים מעט לשוליים, אך כעבור זמן מה פורצים שוב במלוא העוצמה.

כל-כך אוהבת ומתגעגעת
ופשוט גאה להיות אחותך,
מיכל
10.3.07 חזרה למעלה


אני בן שלושים ירון, תיקו...
חמש עשרה שנים רגילות וחמש עשרה בלעדיך.
לא מעט זמן,
עברתי הרבה מאז...
גדלתי: תיכון, צבא, חו"ל, ת"א, חו"ל, ת"א, חו"ל, אוניברסיטה, עבודה.
התבגרתי.
אני מסתכל על החיים בצורה מפוקחת ומנסה ליהנות כמה שיותר מהדרך.
הרבה מזה בגלל שבפנים אני עדיין ילד בן חמש עשרה, שמחכה לאח שלו,
שלא יגיע.
הכאב שאופף עם ההכרה במציאות ועם ההבנה הוא כזה שאני לא יודע
להתמודד איתו וזה דוחף אותי לברוח רחוק מהכאב ככל האפשר.

קצר, פשוט, ב-4 מילים:

אני אוהב ומתגעגע ירון...

טל
23.5.07 חזרה למעלה


 

2008

תעתועים

רוניק, אני יודעת היטב שאינך איתנו באופן פיסי, מוחשי - כל כך יודעת.
ובכל זאת לפעמים נפלט לי, ובהבזקים - לשניות אתה חוזר כאילו...

- בערב יום הזיכרון בטקס לנופלי שבט מצדה, מיד בסיומו, קפץ לי להגיד לך "כל הכבוד לכתובות האש - הן היו מצוינות".
- כשגיא, לפני כמה שנים, שיחק בחדרך ושאל לפתע - "של מי הנעליים האלה?" (נעליך הצבאיות השמורות בחדרך) השבתי - "של ירון מהצבא", וכמעט הוספתי - "גש אליו, הוא יספר לך".
- כשמיינתי מכנסי ג'ינס, אלו להוציא מהבית ואלו להשאיר, כשכמעט החלטתי לגבי זוג מסוים, שאלתי אותך לשנייה "האם הם מוצאים חן בעיניך, האם לובשים גזרה כזו היום?" - כפי שבזמנו הערת לי וסיפקת הכוון, גם הצעת שתבוא איתי לקנות...
- כשטל עזר למיכל לארוז את חפציה בת"א לקראת המעבר לירושלים, וליאור עבד עם אבא לארגן אותם בבית ובמחסן, רציתי להגיד "אל תגזימו בסחיבה, חכו עד שירון יגיע ויעזור".
- בחגיגת יום ההולדת לסבא ראיתי אותך בינינו, ובארוחות המשפחתיות מידי פעם... עם החיוך השובב הממזרי שלך, עם החיבוק החם שלך.
- כשמיכל וטל מחבקים את מאיה, משחקים עם איתי, מתעניינים בנושאי סוסים עם גיא - במחשבה - אתה תמיד שם - פעם בבגדי הספורט שקיבלת לבר המצווה ושכל כך אהבת ללבוש, פעם במדים ופעם במדי החאקי של הצופים.
- השנה כשצפיתי עם מאיה בהופעה של רקדני הורה - היית שם באולם לידנו בדיוק כפי שישבת איתי ועם אבא באולם התיאטרון, יחד כשצפינו בהתרגשות ובגאווה בהופעה בה השתתפה מיכל עם להקת "הורה אפרוחים" ובהמשך ההופעה איל ארבלי, חברך הטוב, עם "הורה נעורים" ומיד בסיום ההופעה דילגת אל מאחורי הקלעים לחבק את מיכל ולטפוח על גבו של איל.
- וכמה מוזר, מופרך והזוי - ביום הזיכרון השנה, ישבת אתה לשניות בין חבריך (חבורה נפלאה), פעם אחת בשיחה רצינית, ופעם אחרת בפינג-פונג של חידודים ובדיחות ובדיקות עם איתן, אורי ורפי.

ועוד ועוד גלישות כאלה.
רוניק, אתה כל כך כל כך איתי, גם כשאתה מאוד לא.

אמא
2008 חזרה למעלה


יום הזיכרון 2008, אני עומד פה, מעל המצבה שלך.
צפירה... אני מתחיל להתכנס אל תוך עצמי...
זה מתחיל בתוך הראש... הוא מתמלא לאט לאט בקטעי מחשבות. הן מגיעות משום מקום וללא סדר מסוים, חסרות הקשר כלשהו וללא הגיון ברור. הכמות שלהן גדלה והולכת, קצב התנועות שלהן מתגבר. עוד... עוד...
עד שהן כולן מתערבבות ומתחברות למעין ערפל צבעוני חסר צורה... הן משמיעות אצלי בראש מין המהום המתגבר על הקולות המגיעים מבחוץ.

אחר כך הגוף - השרירים ננעלים. באופן שאני לא יכול להסביר, ממש במקביל, מתנקזת כל האנרגיה שבי לנקודה אחת בבטן וכאילו זולגת ממני החוצה, אל הרצפה... בשלב זה הנפש שלי כבר במקום אחר, מעין מימד שמחוץ לזמן ולמרחב. קרוב, אבל רחוק ברמה שלא ניתנת לגישור, מהגוף ומההוויה שמסביבי.

אני מסתכל למטה, דרך המצבה, דרך הפרחים, האדמה והארון. אני רואה אותך, אתה שוכב על הצד, מכורבל, מחייך אליי. אני מרגיש את עצמי נשכב באותה תנוחה, בתמונת ראי. שוקע לאט לאט, חסר משקל וגוף. אני בדיוק מולך עכשיו, נוגע, לא נוגע ואני מרגיש, פשוט מרגיש אותך. חום ואהבה אין סופיים עוטפים אותנו... וצינת המוות.

אני מתרומם לאט לאט דרך הארון, דרך האדמה, הפרחים והמצבה. חוזר אל הגוף, חוזרות אליי התחושה וההכרה בסביבה, במציאות. ההבנה.

אני נפרד: "להתראות ירון, ניפגש פה שוב..."

חזרה לחיים, לשגרה...

טל
20/5/2008 חזרה למעלה


הבלדה לחובש:

יום הזיכרון, אני בטקס בגמנסיה, הנושא השנה: רעות.
המקהלה מתחילה לשיר את "הבלדה לחובש", ואני נזכרת שכשהייתי בת 10 נסענו לסיום קורס חובשים שלך. בסוף הטקס, כשכולם נרגשים ושמחים, ואנחנו רצים בין כל האנשים בחיפוש אחריך, אונדיוש, נשמעת ברקע הבלדה לחובש. זאת הפעם הראשונה שאני שומעת את השיר והמילים מחלחלות בי, ואני שואלת מיד את אבא ואמא איך יכול להיות שהחליטו להשמיע את השיר הזה כשהקהל הוא משפחות של חובשים - איזה מין מסר הם מנסים להעביר, ובכלל השיר הזה עצוב, והטקס שמח...

את הבחינות בקורס החובשים עברת בהצלחה, הן את העיוניות והן את המעשיות, אחרי שהתנסית על טל בסופ"ש בהחדרת עירויים.
השולחן עם המגירות שמהן שלפת את חוסמי העורקים ואת המחטים עדיין בחדר שלך, והיום העזתי, אחרי הרבה מאוד זמן, לפתוח אותן שוב.
אל תדאג ירון הכול נשאר במקום - התחבושות, המשחות, המזרקים, כאילו רק מחכים שתשתמש בהם שוב.
בתוך המגירה אני מוצאת פתק בכתב ידה של אמא ועליו כתוב: ירון - 6.30, ליאור 8.00. אני מניחה שאמא כתבה לעצמה כתזכורת מתי להעיר אתכם (מוזר כמה שדברים טריוויאליים מקבלים פתאום משמעות רבה).

את קורס החובשים סיימת בהצטיינות, וזה לא פלא, שכן מעבר להבנת החומר העיוני וביצוע טוב של החלק המעשי, הפנמת היטב גם את התכונות הנדרשות מחובש.
אבל לא רק הפנמת - גם יישמת.
ממש כמו בשיר - לא ויתרת ולא היססת לרוץ מרחק גדול אל ערן למרות שלא חשת בטוב, חשבת על ערן ולא על עצמך, והקרבת עת חייך, ירון, למען חייו של ערן, מבלי לדעת ששניכם לא תשרדו את החום הנורא והשמש החזקה.

זהו אחד השירים החזקים והמרגשים ביותר שיש - הוא מספר על רעות, על הקרבה, גבורה ואומץ, וסופו טראגי. כל כך טראגי.
אונדיוש, לצד היותך מצחיקן, ציני, מפנק ואוהב ניחנת גם בתכונות האציליות הללו והן, מסתבר, הביאו למותך.

ירון, אני כל כך אוהבת אותך וכל כך גאה להיות אחותך,
מיכל
28.5.08 חזרה למעלה


את המדבר ההוא

נתן יונתן

את המדבר ההוא כבר לא נוכל עוד פעם לחצות
להיזכר זה משהו אחר; החסד האחרון לפני פרידה
הנה בין ההרים אחד הנערים גבו לעפר עיניו
לשמי-שמים; אב הרחמים והסליחות, מלך הזמנים
הלא צבא לאנוש עלי ארץ הנה אחד רבבותיך
הקטן באלפי מנשה. תרמיל אנגלי קשה, שלש סאים
קמח, מימיה ריקה. נער אחד עייף, תמיד במאסף
מסתיר את הייאוש בתוך קרעי-הסליות הכואבות.
אולי ייקח נא מעט מים להשקות ילדים
נחים בחגור כבד. הלא האד מים-המלח עולה
והוא בגפרית ממלא את הפטמורגנה של החולמים
מזרקות מים ורוח שעושה תנועת-פרחים חרישית
וניחוח עונג ולח. בואי להם אחותי כלה. לבדם הם
בעולם ולמראשותם מימיה ריקה מוטלה ולשונם
סדוקה ומדבר צורב בגרון וגיהינום המלח כבר
אורב לנו בפאתי הבוקר של הזיכרון.

שיר שקרא יואל באזכרה לירון
מאי 2008
חזרה למעלה


 

2009

רוניק,

17 שנים... כמה זמן...
כל כך הרבה זמן עבר מאז ראינו אותך בפעם האחרונה
מאז חיבקנו אותך, נישקנו אותך, אהבנו אותך - בן שלנו.

זמן... הרבה הרבה זמן...
הזמן לא עומד במקום, והוא נע כל הזמן קדימה... קדימה.
רק פעם אחת עצר הזמן שלנו מלכת לרגע אחד - הרגע
אליו אנחנו חוזרים שוב ושוב - בו נפתחה הדלת ונודע לנו על
מותך.
רגע ממנו התחלנו בחיים אחרים, חיים בלעדיך, חיים עם חלל.
מאז - חיינו מתרחקים מחייך יותר ויותר, בעוד אתה ממשיך
להיות איתנו בכל - צמוד ללב.

הזמן עובר, והוא משאיר את אותותיו בכל. הוא חזק מאיתנו,
ושוחק אותנו.
אנשים וחפצים מתעמעמים, מתפוררים - גם דגמי הטנקים שהרכבת
במשך שנים בעבודת נמלים, חלק לחלק - מתפרקים לאט לאט על
המדף בחדר שלך - ולא ניתן לתקנם,
אבל הזמן לא מצליח לעמעם את הזיכרונות המתוקים/כואבים
של מי שהיית, של מי שהיינו כולנו יחד איתך.

חנוך לוין כתב באחד משיריו: "הזמן את העצב עם כל המתים קובר".
הוא טעה בגדול - ההפך הוא הנכון - למרות הזמן החולף
המתים נשארים איתנו, והעצב נשאר - חי, נושם וכואב,
מלווה אותנו תמיד - לעיתים חבוי עמוק בפנים, לעיתים גלוי,
והגעגועים נשארים ומתעצמים עם הזמן רוניק,
געגועים לחבק, לנשק, לאהוב, להרגיש אותך.
געגועים שלא יתממשו לעולם.

אבא
28.5.09 חזרה למעלה


נופלים

למה קוראים להם נופלים?
הם לא שן חלב שנופלת
ואחריה ממשיכה הלשון ללקק
את החלל שנפער.

הם לא ברך של ילד
שמתנשקת עם מרצפות הגן.
הם גם לא תפוח מעץ
שניוטון נעץ בו את שיני הפיסיקה.

אני זוכר את נ' נופל על צווארה של מישהי
שפגשנו בטיול לסיני,
לא רחוק מהמקום בו נפל באוקטובר של אותה שנה
על צוואר האדמה.
באותו טיול הייתה אחת, ועוד אחת, ועוד אחת.

"שבע" כתוב במשלי כ"ד "ייפול צדיק וקם",
על הצדיקים נאמר שמלאכתם נעשית בידי אחרים.
עם הבחורות היינו אז האחרים,
ואת הנפילה השארנו לו
שם, לבד, באותו מדבר
שבו הבעיר החול את גרגריו לדעת.

רוני סומק

שיר שקרא יואל באזכרה לירון
מאי 2009
חזרה למעלה


 

2010

ירון

עבר זמן רב מאז אותו יום נורא
עוד מעט הזמן שאינך הוא כזמן שהיית
וזה מוזר, כי אנחנו כאן ממשיכים
ממשיכים לחיות
לומדים, מתחתנים, עובדים, הופכים להורים

במידה מסוימת, הזויה, ירון, גם אתה יחד איתנו.....
סיימת ללמוד בהצטיינות,
אתה עובד בעבודה רצינית, התחתנת ויש לך כבר שניים או שלושה ילדים
עצרו אותך אומנם בעל כורחך מלהתבגר,
אך אתה מתבגר עימנו
ממשיך לצידנו, אולי בקו מקביל

אני זוכרת אותך כפי שהיית בצילומיך התלויים בחדרך, שאף הוא עצר בזמן
ובאורח פלא אתה שב ומתאים עצמך גם במראך לגילנו,
פה ושם כבר מבהיקות להן שערות לבנות,
הפנים קצת השתנו, התמלאו, והגוף הצטמק לו

ולמרות זאת בסופו של יום אתה כאן למטה
ואנחנו שוב עומדים מעליך,
אתה אינך,
ואנחנו ממשיכים וזוכרים.
אתה בן 19 לעד,
ואנחנו כבר בני 37

הכול נגמר כל כך, וממשיך כל כך
הכול ממשיך ונגמר.

בחיבוק אורנה
(חברה של ירון ללימודים ולצופים)
מאי 2010 חזרה למעלה


עמדתי פה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, שמעתי את תפילת "אל מלא רחמים" מפי החזן הצבאי הראשי לעילוי נשמתם של הלוחמים במערכות העם. קולו ונעימתו המלאים הרעידו בי נימים רבים, אך באופן חד הכה בי המשפט:
"בגן עדן תהא מנוחתם וינוחו על משכבם בשלום".
בצד מילות התפילה המיועדות לנחם, לאפשר לקבל את האסון הנורא - חשתי צרימה, התקוממת: רוניק הכל כך ערני, חי ואנרגטי - כמה לא מתאים לך ולכל הצעירים שנהרגו או נפטרו - לנוח ולשכב בשלום.
ירון ולנוח לא "הולכים ביחד". התזזית שלך רוניק, העושר הרב בפעילות, ברגש... בחשיבה, מה להם וללנוח בשלום? זה כל כך קשה, כואב. כל כך טבעי היה לך להמשיך בתנופה בכל תחום: בשירות הצבאי, בחיים החברתיים, ואיתנו: אבא, אני, ליאור ומשפחתו, טל ומיכל - להתחבק כפי שכל כך התחבקת, ללגלג בחיבה, לחייך, לצחוק ולהצחיק אותנו.
וכמה חסר שגיא, מאיה, ואיתי לא זכו לחיבוקיך.
בכל פעם שאני חושבת עליך, נזכרת בך, מגלגלת מחשבות "אילו" - שאני יודעת היטב שהן בגדר "אילו" בלבד - אתה כל כך ערני, מקושר ומתקשר, כל כך חי. גם כשקיטרת על המבחנים, על שאתה חייב להשלים עוד פרק בעבודת הגמר על ביצורי ערים בתקופת המלוכה - לצורך מפגש עם המנחים - גם כשסבלת כהוגן משברי הליכה - תמיד היו שזורים בך אופטימיות, ותחושה של "אעמוד בזה" בצד הרגשה ועמדה של - "מספיק לי, די, אי אפשר". נער של חיוך - כך אנו זוכרים אותך, וכך רוצים להמשיך לזכור אותך, ולחשוב עליך - לא כנח בשלום על משכבו אלא כחי בשלום.
כך, כאנרגטי, זוכרים אותך, וכתבו עליך חבריך בחוברת הזיכרון ובסרט שערכו עליך. כך, סבא זאב, אבא שלי, שכתב: "בלילה בהיכנסי למיטה אני מרים עיניי לתמונתך שעל הקיר מולי עלם עם חיוך כה שובבני, וכיום מישיר מולי מבט עצוב. אני נזכר בך בעגלת התינוקות כשעיניך תרות סביבך בעניין ובסקרנות... כילד מתרוצץ בתעלולך הפרחחיים חדשות לבקרים... ואתה עם אחיך מחבק ומנשק את מיכל הקטנה.... ובחורשה ביום העצמאות כשאתה ממציא משחקים לאחיך ובני דודך... אני אז מתכסה בשמיכה, עוצם את עיניי בדמדומים שבין נים ולא נים אתה מסתכל עלי מהתמונה בחיוך עצוב, ובמבט שהוא מיזוג שלתום ופרחחות עם גוון ממזרי. כזה אתה וכזה תישאר".

כן, רוניק - נער עשיר תוסס, ומלא חיוך – כזה היית וכזה תישאר – שלנו איתנו.

אמא
5.2010 חזרה למעלה


ירון,

אתה ואני מעולם לא נפגשנו. אני לא יכול לטעון שהכרתי אותך, ואין באפשרותי לספר לאנשים על חוויות משותפות שהיו לנו, ועל אופייך המיוחד שזכיתי להכיר. למזלי הרב יצא לי להכיר את משפחת בר-דור, ועל כן אני יכול רק לדמיין איזה מין בן אדם מדהים אתה. תוסיף לזה את הסיפורים ששמעתי, התמונות וקטעי הוידיאו שראיתי, ואין לי ספק ירון, אתה ואני היינו מסתדרים טוב ביחד.

אני מרגיש אחריות גדולה לכתוב לך, ולספר לך שבקיץ הקרוב אני נושא לאישה את אחותך הקטנה, את מיכל. חשוב לי שתדע שאין לך מה לדאוג. אני אשמור עליה, ואוהב אותה. אני רוצה שתדע שביני לבין מיכל יש קשר מיוחד. גם לי יש אחות קטנה, וגם לי חשוב שיהיה מישהו שיידע להעריך אותה, ולהיות לצדה בטוב וברע.

לפני מספר חודשים נפטרה סבתי מצד אמי. ניצולת שואה ששרדה את זוועות הנאצים במחנה העבודה, הקימה בית בישראל עם בעל ושלושה ילדים. כשספדתי לה, הבטחתי לה שהילדים שלי ושל מיכל יכירו את הסיפור שלה, ושידעו להוקיר ולאהוב אותה על מה שעברה רק כדי שתוכל להישאר בחיים, ולהקים דור חדש בארץ ישראל.
אז אני רוצה להבטיח גם לך שהילדים שלנו, האחיינים שלך, יכירו אותך ואת הסיפור שלך, וילמדו לאהוב את הדוד שלהם, דוד ירון.

אז אומנם אנחנו לא מכירים ירון, אבל עכשיו כשאני חלק מהמשפחה אני מרגיש קרוב אליך, ושיש לי מחויבות גם כלפיך. גם אני הייתי חובש קרבי, וגם אני איבדתי חברים בצבא, והסיפור שלך נוגע ללבי יותר משניתן לדמיין. מיכל לימדה אותי להיפתח, ולא להדחיק רגשות שהיו לי מאירועים שקרו במסגרת היותי חובש. אותה פתיחות היא זאת שמקנה לי את האומץ לכתוב לך עכשיו, ולהבטיח לך שוב שאני שומר על מיכל - עכשיו ולתמיד.

יואב
5/10 חזרה למעלה


 

2011

תיקו:

אונדיוש, ב-28.5.1992 הודיעו לנו נציגי קצין העיר: "ירון נספה בתאונת אימונים". רק בן 19 היית.
היום, 19 שנים מאז אותו היום הנורא, אנחנו שוב עומדים כאן במקום קבורתך, לצידך, איתך וכל כך בלעדיך.
וגם היום עדיין לא מבינים ולא מעכלים.
השנה המאזניים לכאורה מאוזנים, 19 שנים מונחות על כל אחת מכפותיהן.

על כף אחת מונחים חייך. ילד, נער, חייל. שובב, אוהב ונאהב, מצחיקן, אחראי, רציני, יסודי, מחבק, מוכשר, חברותי... - וכל כך חי.
על הכף השנייה מונחים שברי זיכרונות, תמונות סטילס וסרטונים בהם אתה מופיע, קטעים שכתבו אליך ועליך במהלך 19 השנים הללו, וגעגועים. כל כך הרבה געגועים.

כל כך לא מאוזן...

19 שנים ירון, כבר 19 שנים שאנו חיים בלעדיך, תקופת זמן ארוכה מאוד.
19 שנים ירון, רק 19 שנים הספקת לחיות עד לאותו היום בו הקרבת את חייך על מנת להציל את ערן, תקופת זמן קצרה מאוד.

הרבה מאוד דברים הספקת לעשות ולחוות ב-19 שנות חייך שהיו מלאות ומגוונות.
הרבה, אך בהחלט לא מספיק...
הרבה דברים שלא הספקת לחוות ולעשות ולהיות חלק מ..., ב-19 השנים שלאחר מותך.
הרבה יותר מדי...

תיקו הוא מונח תלמודי המורה על אי הכרעה.
בספורט למשל, הכוונה היא שהמשחק לא הוכרע, ומספר הנקודות בו זכתה כל קבוצה הינו זהה.
השנה ירון, ישנו תיקו בין מספר השנים שחיית לבין אלה אותן לא הספקת לחיות.
אך למעשה זה תיקו זמני בלבד.
קבוצת "החיים איתך", בשונה מקבוצת "החיים בלעדיך", לא תוכל להמשיך ולצבור נקודות נוספות במהלך השנים, ואנו נמשיך לחשוב ש: "בטוח היית אוהב את...", ו: "חבל כל כך שלא הכרת את..." ו: "אוף אם רק היית יכול להיות איתנו כאן...".

מנגד, הקרב הזה בעצם כבר הוכרע ביום מותך, שכן המוות, בניגוד לחיים, הוא מוחלט ונצחי, ואין ממנו דרך חזרה.

אונדיוש, תמיד תהיה עבורי גיבור ודמות להערצה, אחי הגדול והאוהב שלמדתי ממנו המון.
לעד אתגעגע, אזכור ואוהב אותך,
מיכל
9.5.11 (יום הזיכרון) חזרה למעלה


הנה זה שוב מתחיל.
זיכרונות ומחשבות שרצים במהירות כזו שקשה לעמוד בקצב ולעקוב אחריהם...
הלב מצטמק, הלסת מתחילה לרעוד ואז ננעלת...
חולשה כללית, הנשימה נעתקת, דמעות נקוות בעיניים ומטשטשות לי את התמונה שלך על מסך המחשב...

כבר שעתיים אני בוכה...
מתייפח כמו ילד...
ככה זה... יום הולדת... יום הולדת 19... יום הולדת 19, שלך, בפעם ה-20...

ואני? מה איתי? ממשיך להיות בכפילות:
אני בן 34,
ואני עדיין בן 15.

אני בדרום ניגריה בג'ונגל, עובד כמו משוגע,
ואני בירושלים, שמונה ימים לפני הנסיעה למשלחת לאוסטרליה.

אני בצוות הניהול של פרויקט בערך של מאות מיליוני דולרים, קצת לפני סיום בניית גשר גדול,
ואני שנייה אחת אחרי אותה דפיקה בדלת.
אני מחלק הוראות, ומנחה מאות אנשים בידיעה ברורה של מה שאני רוצה לקבל.
ואני רץ במדרגות הבניין למטה, מנסה לברוח בלי בכלל להבין ממה אני בורח, ואת זה שפשוט אי אפשר לברוח.

אני ב"פוקוס" מוחלט, מסודר, מחושב, ממוקד, מוודא מעקב אחרי לו"ז סגור הרמטית,
ואני הולך הזוי בהר הרצל, נגרר, מרוט נפשית אחרי "קומנדקר" צבאי שנושא את הארון שלך.

אני יודע בדיוק מה צריך לקרות בכל רגע, ויודע שאני אדע להגיב נכון לכל מצב לא מתוכנן או תקלה אפשרית,
ואני לא יודע כלום, מה עושים עכשיו? מה קורה? איך ממשיכים הלאה? מי אני? איפה אתה?

ירון אני אוהב אותך, אני מתגעגע...

טל
20.03.2011 חזרה למעלה


באביב השנה מלאו לירון 38 שנים.
38 שנים שנחצו ב-28.5.92 על האוכף הנורא
ההוא בין הר יהורם להר שלמה.

נחצו ל-19 שנים של חיים צעירים ותוססים,
חיים מלאים, חיים של ממש...
ול-19 שנים של אין, של חסר וחלל גדול.
שנים של זיכרון, כאב וגעגוע אין סופי.

ואני רוצה לקרוא את שירו של דוד גרוסמן,
שיר שמהדהד לאחרונה בטקסי זיכרון ומעל גלי האתר.
שיר שנשמע פשוט, מתחרז בקלות ומלודי - זורם,
אבל בעצם טעון בהרבה הרבה כאב של הורים שכולים
שאיבדו ילד באביב חייו.

אבא
27.5.11 חזרה למעלה


קצר פה כל כך האביב

דוד גרוסמן


יש רגע קצר בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכל פה
הוא שופע חיים
שיכור ומבושם
איך שיופי יכול לרפא.

נסער ומשולהב, ומתיז ניצוצות
אך עוד רגע ייבול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת
קצר פה כל כך האביב.

קצר וחטוף, ושובר את הלב
לחשוב שהוא תיכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב
רק ניתן לי, ותכף נלקח.

אביב עול ימים וסוער
וסופו כבר כתוב בעלי ניצניו
אבל הוא מסתחרר
כפרפר במעופו
וכמוהו - נצחי בעיניו.

ואת ואני היודעים
ונורא הדבר שרק הוא לא
עד כמה קצרים החיים
החיים קצרים שניתנו לו.

נדיב ונסער, ומכאיב
קצר פה כל כך האביב.


שיר שקרא יואל באזכרה לירון
מאי 2011 חזרה למעלה


 

2012

רוניק,

עוד שנה חלפה.
בשנה שעברה במשחק של "על החיים ועל המוות" יצאת תיקו,
אבל השנה התוצאה היא 19:20 לרעתך,
והיא רק תלך ותיעשה גרועה יותר משנה לשנה.

פשוט קשה להאמין - 20 שנים חלפו מאז נעלמת, נסיך קטן שלנו,
מעל פני האדמה - ואנחנו מרגישים כאילו רק אתמול היה אותו
יום חמישי לוהט שחטף אותך בסערה מאיתנו.

אחד הסיוטים החוזרים שלי, בעיקר בשנה הראשונה למותך, היה שאשכח אותך.
שלא אזכור איך נראית, איך דיברת, מה אהבת ומה לא סבלת.
לרווחתי, מהר מאוד נתבדיתי.
מסתבר רוניק, שכל השנים הארוכות האלה אתה נמצא ממש מתחת לעור שלנו,
אתה עצב חשוף בגופנו.
אתה צף ועולה כל פעם מחדש בזכרוננו, ואנחנו לא מפסיקים להרגיש אותך
ולכאוב אותך ביום-יום, בחגים, בשמחות המשפחתיות ובעיקר בימים של עצב וזכרון.

השנה חווינו במשפחה חילופי דורות -
בתחילת הסתיו אימצנו אל ליבנו את רונאל - הנכד הרביעי שלנו,
שנולד בדבלין הרחוקה והקרה למיכל וליואב,
ושכבר - לשמחתנו - "עשה עליה" לפני ארבעה חודשים.
אחיין רביעי שלך, רוניק, שלא תכיר לעולם.
בעיצומו של החורף נפרדנו מסבא זאב - אחרון דור המייסדים של המשפחה
הקטנה שלנו, שהלך לעולמו שבע חיים ומעשים בגיל 100,
ועוד הספיק לשמוח עם הולדת הנין השביעי שלו.
בעוד כחודשיים יחגוג גיא - נכדנו הבכור והאחיין הראשון שלך, את בר המצווה שלו
ויעבור, לפחות באופן רשמי, מילדות לנערות/בגרות.

בתחילת האביב, בשבוע בו חל יום הולדתך ה-39,
עלינו שוב, עם המשפחה והחברים שלך מבית-הספר, מהצופים ומ"צוות יואב",
לאוכף בין הר יהורם להר שלמה ולמצפה שהקמנו מעליו.
שמענו וחווינו שוב את סיפור הניווט הגורלי,
והתחברנו מחדש אל רגעי חייך האחרונים.

לאורך 20 השנים האחרונות, בשלהי כל חודש מאי,
התאספתם כאן סביבנו ואיתנו לטקס האזכרה לירון שלנו.
מי בחיבוק אוהב ומנחם, מי בדמעה ומי באלם ובעיניים משתתפות ואומרות הכל.
הדבר לא קל בעיננו, ואף פעם לא קיבלנו אותו כמובן מאליו.
אנחנו מעריכים מאוד מאוד את החברות הנפלאה והאיכפתית הזו -
של המשפחה המורחבת ושל החברים שלנו, של ירון ושל ליאור, טל ומיכל,
חברות תומכת ומחזקת שכבר 20 שנה מרגשת אותנו כל פעם מחדש
ביום הקשה הזה בו אנו זוכרים את ירון, כאן - בהר כריות האבן ועצי האורן.

ואנחנו אומרים לכולכם, מעומק לבנו הכואב והמתגעגע - תודה.

יואל
1.6.12 חזרה למעלה


זה לא נתפס שעברו כבר עשרים שנה.
כל-כך הרבה התרחש מאז, חיים שלמים,
כמו שלך שאינם.
מאז שנהרגת, אנחנו מלווים את יואל ויהודית
וגם את ליאור, טל ומיכל,
והם מלווים אותנו.

ליאור התחתן, טל התגייס, מיכל סיימה בית-ספר, טל השתחרר, מיכל התגייסה,
ליאור הפך אבא, אמא של יהודית נפטרה, אמא של יואל נפטרה, טל עבר ללמוד בבאר-שבע,
מיכל השתחררה, טל טס לחו"ל, מיכל טסה לחו"ל, מיכל סיימה לימודי משפטים, מיכל התחתנה,
אבא של יהודית נפטר, מיכל הפכה אמא לרונאל,
ההיפוך של שמך, ירון,
ואתה, איננו.

והאירועים הללו, כמובן על קצה המזלג,
העצובים והשמחים כאחד,
ממחישים שוב ושוב את העובדה כי אתה אינך כאן לחוות אותם,
שהקשר המקסים והמרגש שנרקם עם משפחתך, רק מעצים את היעדרותך.

הלוואי ואפשר היה להזיז את המחוגים לאחור
ולשנות דבר מה באותו יום ארור
ה-28 במאי 1992.
הלוואי ויום זה,
עליו למדנו אפילו דברים חדשים אחרי כל אותן השנים, בנסיעה האחרונה לאילת,
היה מסתיים אחרת.

הלוואי ויכולנו להסביר למישהו שם, שלא כדאי לצאת לניווט הזה באילת,
תחת השמש הקופחת,
או לפחות להסביר מדוע ירון אחרי קורס צלפים אינו כשיר להצטרף באמצע הניווט,
או לפחות להסביר לך, ירון, שלא כדאי לרוץ חזרה לעזור לערן,
למרות שכך אמור חובש לנהוג,
או לפחות להציע לך קצת צל, שלא תצטרך להשתופף תחת הגבים הצרים של הסלע,
כפי שסיפרו לנו שכך עשית.
להסביר לכל הנוגעים בדבר, על-מנת שתוכל להיות עד,
לפחות לחלק מן האירועים השונים.
שאנחנו אולי נחווה אותם,
אבל לצידך.
אך לא, לצערנו את הגלגל לא ניתן להשיב
ואנו נותרים עדים כאן בלעדיך למה שהיה ואיננו
ולהתרחשויות מאז.

אנחנו נרגשים שניתנה לנו הזכות לעמוד לצד משפחתך המדהימה,
אך מבכים את הרגע בעטיו אנו עומדים כאן,
במקום הזה.

אוהבים אתכם מאוד
ונהיה כאן תמיד

החברים
מאי 2012 חזרה למעלה